טכס ביום השואה 16-4-2015

ביום חמישי ה- 16.4.2015 התקימה עצרת יום הזכרון לשואה ולגבורה בטכס התייחדות עם קדושי זגלמביה ביד הזכרון שביער מודיעין.
להלן ההזמנה לטכס:

להלן נאומו של יו"ר הארגון, מר מנחם ליאור

מכובדי
• חַבְרַת הַכְּנֶסֶת ד"ר עֲלִיזָה לָבִיא
• נְצִיגֵי שַגְרִירוּת פּוֹלִין בּיִשְרָאֵל
• Pani Maria MARKOWSKA Sekretarka wydzialu Ambasady Polskiej W Israelu
• מַר אָדָם שִידְלוֹבְסְקִי מְעִירִיַית בֶּנְדִין
• ד"ר וְולָאדֶק בּוּלְהַאק - רֹאש הַמָכוֹן לְמֶחְקָר הַשוֹאָה, ורשה, פולין.
• נְצִיג עִירִיַית מוֹדִיעִין

בְּרָכוֹת וְתוֹדוֹת
• לד"ר אֲלֶכְּסַנְדְרָה נַמִיסְלוֹ - הִסְטוֹרְיוֹנִית וְחוֹקֶרֶת שוֹאָה, מִפּוֹלִין.
• לגב' רוֹנִית כּהֵן - מְנַהֶלֶת הַקוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוֹן בְּרֵעוּת.
• לִסְגָן נִיצָב קְלַיִין, מְפַקֵד מִשְטֶרֶת מוֹדִיעִין, נציג מרחב שְפֵלָה בַּמִשְטָרָה וּלְפִיקוּדָיו.
• למַר אָבִי אֶסְתֵרְזוֹן - אִיש הַקֶרֶן הַקַיֶימֶת

הַמְלַוִוים אוֹתָנוּ בִּמְסִירוּת בַּאַתַּר בְּמֶשֶך שָנִים רַבּוֹת.

חֲבֵרַי וִיְדִידַי,
יוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה וּמִשְפָּחוֹתֵיהֶם.

הַיוֹם,
אָנוּ מְצַיְינִים
אֶת יוֹם הַשוֹאָה וְהַגְבוּרָה

בַּטֶכֶּס הַמְסוֹרָתִי
בְּאַתַּר הַהַנְצָחָה
שֶל יוֹצְאֵי עֲיָירוֹת זַגְלֶמְבְּיָה.

הַנִיצֹולִים הַרַבִּים
שֶעָלוּ לְיִשְרָאֵל לְאַחַר הַמִלְחָמָה
וּסְמִיכוּת הַזְמָנִים
בֵּין זְוָועוֹת הַשוֹאָה לְהֲקַמַת הַמְדִינָה,

הָפְכוּ אֶת זִיכְרוֹן הַשוֹאָה
לְמַרְכִּיב מֶרְכָּזִי בַּזֵהוּת הַיִשְרָאֵלִית.

בְּרֵאשִית יְמֵי הַמְדִינָה
חָשוּ הַנִיצוֹלִים
בְּחוֹסֵר נְכוֹנוּת מִצַד הַיְישוּב הַוָותִיק
לְהַקְשִיב
לַדְבָרִים הַנוֹרָאִים
שֶהתרחשו שם.
תְּחוּשָה שֶכָּפְתָה עֲלֵיהֶם שְתִיקָה.

בִּשְלוֹשֶת הַעֲשוֹרִים הַאֲחַרוֹנִים
הִשְתָּנֲה
הַזִיכָּרוֹן הַקוֹלקְטִיבִי שֶל הַשוֹאָה.

קַיֶימֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הִתְעֲנְיינוּת
בַּסִיפּוּרִים הַאִישִיִים שֶל הַנִיצוֹלִים.

שְרִידִי הַשוֹאָה נִפְתָּחִים,
מְסַפְּרִים
מָה קָרָה לָהֶם שָם,
בַּתְקוּפָה הַנוֹרָאִית הַהִיא.

אֵיך שָרְדוּ;
כֵּיצַד נִיצְלוּ.
אֵיךְ בְּרִגְעֵי הַמַשְבֵּר וְהַסֶבֶל,
הִתְגָלְתָה רוּחַ הָאָדָם
כְּבִלְתִי נִתֶּנֶת לִשְבִירָה .

הֵם מַעֲבִירִים לַדוֹרוֹת הַבָּאִים
אֶת סִיפּוּרֵיהֶם
כְּשְלִיחִים
בַּמָסַע הַאֵין סוֹפִי שִל הַהִיסְטוֹרְיָה,
כְּדֵי שֶזִיכְרוֹן הַשוֹאָה
לא יִישָכַּח
וְלא יִימָחֶה מֵעַל פְּנֵי הַאֲדָמָה.

טִכְּסֵי הַהַנְצָחָה
הֵם אֵמְצָעִי חָשוּב
לְהַעֲבַרַת זִיכָּרוֹן זֶה
מִדוֹר לְדוֹר.

הֵם הַבְטַחָתֵנוּ
לְמִילְיוֹנֵי הַיְהוּדִים
שֶנֵעֱלְמוּ לְדִמְמַת נֶצַח,

כִּי לַעָד נִנְצוֹר אֶת זִכְרָם
וְאֶת מְאוֹרֲעוֹת הַשוֹאָה.

70 שָנִים עָבְרוּ
מִסִיוּם הַמִלְחָמָה הָאֲרוּרָה הַהִיא.

לא יִרְחַק הַיוֹם
בּוֹ לא יִהיוּ נִיצוֹלִים
לְסַפֵּר אֶת זְוָועוֹת הַשוֹאָה.

מִי יְסַפֵּר לַדוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת מַה שֶקָרָה?
אָסוּר לָנוּ לְהַנִיחַ בַּצַד אֶת הַזִיכּרוֹן הַנוֹרָא!

חוֹבָה עֲלֵינוּ לְלַמֵד עַל הֶעָבָר!

לִי אִישִית
יֵש הַיוֹם חֲוָויָה מְיוּחֶדֶת.

הוֹרַי,
מִרְיָם וְדָוִד לִיוֶר ז"ל,
הָיוּ מִמְקִימֵי אִרְגוּן בֶּנְדִין בָּאָרֶץ.

אִימִי, מִרְיָם,
נִיהֲלָה אֶת הַיְשִיבָה
בָּה הוּחְלָט
עַל אִיחוּד כּל הֲאִרְגוּנִים מִזַגְלֵמְבִּיָה
לְאִרְגוּן גָדוֹל אֶחָד.

הַיוֹם,
אֲנִי בְּנָם,
זָכִיתִי לְקַבֵּל על עצמי
אֶת תַּפְקִיד יוֹשֵב ראש הָאִרְגוּן.

כָּך אֲנִי סוֹגֵר מַעֲגָל.

וּבְדוֹמֶה לְמִשְפָּחְתִי,
כָּך
גַם הָאִרְגוֹן שֶלָנוּ
עוֹבֵר שִינוּי דוֹרוֹת.

הַדוֹר הַשֵנִי וְהַשְלִישִי
לוֹקְחִים אֶת הֶגֶּה הַנִיהוּל.
הֵם הַמַמְשִיכִים הַנֶאֱמָנִים
שֶל דוֹר הַמְיַיסְדִים.

עֲשִיָיתָּם וּפוֹעֳלָם
מַבְטִיחִים
שֶזִיכְרוֹן יַהֲדוּת זַגְלֵמְבִּיָה
יִהְיֶה נָצוּר בְּקִרְבֵּנוּ לְעוֹלָם.

בְּמִסְגֶרֶת אֵירוּעֵי יוֹם הַשוֹאָה
בְּאַתַּר קְהִילֹות זַגְלֵמְבִּיָה,
נָסִיר הַיוֹם אֶת הַלוֹט
מְהַאֲנְדָרְטָה,
עָלֶיהַ מוֹפִיעַ
הַמִכְתָּב הָאַחֲרון,
שֶנִשְלַח מְאַנְשֵי הַמַחְתֶרֶת בְִּבֶּנְדִין.

מִסְמָךְ זֶה
נִכְתָּב בַּשִבְעָה עָשָר בְּיוֹלִי 1943,
וְנִשְלַח לַנָצִיג הַיִשְרָאֵלִי בְּקוּשְטָא.

שְבוּעֲיִים לִפְנֵי הַחִיסוּל הַסוֹפִי שֶל הגֶטוֹ

כְּמוֹ כֵן מִתְקַיֵימֶת הַיוֹם בָּאַתָּר
תַּעֲרוּכַת צילומים,
שאצרה ד"ר אֲלֶכְּסַנְדְרָה נַמִיסְלוֹ מפולין.

הַתְמוּנוֹת הֵן מְהַתְקוּפָה שֶלִפְנֵי הַמִלְחָמָה
וְגַם מִתְקוּפַת הַשוֹאָה בְּזַגְלֵמְבִּיָה.

כָּעֵת,
אוֹמַר מִסְפָּר מִילִים בּפּוֹלָנִית
לְאוֹרְחֵינוּ מִפּוֹלִין,

בְּתִקְוָוה
שֶיִהְיוּ שַגְרִירִים שֶל רָצוֹן טוֹב
בֵּינֵינוּ לְבֵין תּוֹשְבֵי זַגְלֵמְבִּיָה.

Serdecznie witamy gosci z Polski ktorzy przybyli do nas na dzien Holokostu. Wierze ze bedziecie mostem przyjazni miedzy nami I społeczeństwem Zaglebia.

לְסִיוּם,
אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת
באופן מיוחד לִבְנֵי הַדוֹר הָרִאשוֹן
שֶהִגִיעוּ לַעֲצֶרֶת
וּמְכַבְּדִים אוֹתָּנוּ בְּנוֹכְחוּתָם.

תִּהיוּ בְּרִיאִים,
תִּזְכּוּ לַאֲרִיכוּת יָמִים
וְתַּמְשִיכוּ לִשְמוֹר עַל הַגַחֶלֶת.

וּלְכוּלָנוּ,
שֶנַמְשִיך בַּפְּעִילוּת
לְמַעַן הָאִרְגוּן,
בְּקִירוּב לְבָבוֹת
וּבְשְמִירָה עַל זִיכְרוֹן הַשוֹאָה
לָעַד.

להלן קישור לנאום הרב גלעד קריב בשם הדור השלישי

מדליקי המשואות

משואה ראשונה
מעלים נשיא כבוד של ארגון יוצאי זגלמביה מר אברהם גרין ונכדתו נעמי גרין לזכר אמו של אברהם, חנה גרין לבית היידה (Haida).
אברהם כותב : בחול המועד סוכות 1942, נתפסה אימא בבנדין. מעולם לא הצלחנו לברר מה בדיוק קרה ביום העצוב ההוא. הגיעו אלינו שמועות כי היא עברה היכן שאסור היה ליהודים לעבור ונעצרה על ידי שוטר גרמני, אחרי שנתפסה, הוכנסה לטנדר שחור של האס-אס. - "שווארצע קארעטקע", שנסע לאושוויץ דרך מיסלוביץ, מרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מבנדין. דודתי פיילה שגרה צמוד אלינו בגטו קראה לי ואמרה לי שתפסו את אימא בבנדין. לא הבנתי. שאלתי איפה היא ואם אני יכול לנסוע אליה. דודתי השיבה בשלילה וגם אמרה כי היא מפחדת שיותר לא נראה אותה. זו הייתה מכה איומה, קו השבר הגדול של המשפחה שלנו, שכן אמי הייתה מרכז המשפחה. לראשונה בחיי ראיתי את אבא שלי ממרר בבכי. הדירה שלנו בגטו התרוקנה הואיל ואחותי הגדולה ריבצ'ה כבר התחתנה וגרה בבנדין ואחותי הניה הסתתרה מזה זמן רב. הייתי בן שש עשרה. חיי נחלקו לשניים – לפני תפיסת האימא שלי ולאחריה. ארבעה חודשים לאחר מכן, בפברואר 1943, נשלחתי למחנה העבודה .
אימא הייתה שליחת ציבור. תקופה מסוימת היא כהנה כחברת מועצת העיר צ'לדז ועסקה בעיקר בתחום הסוציאלי. משך שנים ארוכות היו לה גם פעילויות חשובות במסגרת הקהילה היהודית, בתחומי הרווחה והחינוך. היא הייתה ממייסדות "אוכרונקה" לילדים, "בית יעקב" ו-TOZ בצ'לדז. ועיקר פעילותה הציבורית הייתה בארגון לא רשמי של נשים שסייע למשפחות יהודיות אשר נקלעו למצוקה.
כשנתיים לפני פרוץ המלחמה זכתה אמי להוקרה על פועלה למען הזולת. באחד הימים הגיע מושל המחוז לביקור בצ'לדז. המושל היה ראשון במעלה במחוז וביקורו היה אירוע חשוב במיוחד. כנהוג באירועים חשובים, ארגנו עצרת גדולה בכיכר העיר בנוכחות מכובדי העיר אימא צעדה במרכז שלושה נציגים של הקהילה היהודית אשר קיבלו פני המושל ובידיה מגש ועליו לחם ומים. הייתי בן עשר ומרב התרגשות פרצתי בבכי. האירוע החגיגי חקוק בזיכרוני כאילו ארע אתמול. כשבעים שנה אחרי כן, בשנת 2006, בטקס חגיגי בצ'לדז בו נכחו סנטור, ראשי עיריות, מכובדים שונים, עיתונאים ובני משפחתי, העניקה לי צ'לדזתואר אזרחות כבוד.

משואה שנייה
מעלים סגן נשיא כבוד של ארגון יוצאי זגלמביה מר יצחק גרינגרס ונכדו עמיר ובר לזכרה של משפחת גרינגרס.
משפחת גרינגרס כולה, גרה בבנדין בבניין גדול שהיה בבעלותו של סבא שלי. בנוסף למשפחה שלנו, גרו שם גם דודות, דודים ובני דודים רבים.בהתחלה עבדתי בגטו. אבל כבר בשנת 1942, נשלחתי עם אחי יוסף-דוד למחנה ריכוז לעבודה במפעלים הגרמניים. אבא, אמא ושתי אחיותיי נשארו בגטו עד שהנאצים החליטו לחסל את כל קהילות זגלמביה. אבא נחמן היה בן 44, אמא אסתר בת 45, אחותי הגדולה פרידה בת 18ואחותי הקטנה אדלה בת 15. חבר שלי שגר באותה חצר, הוא שסיפר לי מה קרה למשפחתי כאשר הם הגיעו למחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו. מיד בהתחלה, מיד בהתחלה, הפרידו בין גברים ונשים. אחרי כן נעשתה סלקציה והוציאו את הצעירים כדי לשלוח אותם למחנות ריכוז ולעבודות פרך. בסלקציה, הוציאו את שתי האחיות שלי על מנת לשלוח אותן למחנה עבודה – אולם מאחר ואימי הייתה כבר חולה, החליטו האחיות להישאר עם אמא ונשלחו כולן לתאי הגזים שם הוצאו להורג. אבי נשלח למחנה פינפטייכן. כפי שסופר לי, איבד את משקפיו ולא יכול היה לבצע עבודה כלשהיא ולכן הנאצים היכו אותו למוות. כך איבדתי את רב משפחתי.
רק אחי יוסף-דוד ואני יצחק נותרנו ממשפחתנו. את אשתי אסתר לבית גרינצייגר (שגם היא שרדה את השואה) פגשתי מיד אחרי השחרור ויחד עלינו ארצה.
 
משואה שלישית
מעלים יושב ראש ארגון יוצאי זגלמביה מר מנחם ליאור ונכדו עומרי רגב לזכר רותקה לסקר.
מנחם ליאור הכיר את רותקה לסקר עוד משחר ילדותו , שניהם השתייכו לתנועת הנוער "גורדוניה" והשתתפו בפעילות התנועה בתחילת שנת 1940.
בינואר 2006 פנה אליו מר אדם שידלובסקי מבנדין והודיע לו ושנמצא יומנה של נערה בשם רותקה לסקר שהיה מוחבא אצל מכרה נוצרייה. הוא ביקש ממנו לבדוק אם היומן אוטנטי.
כאשר קרא את היומן, לפי מספר אזכורים בו היה בטוח שזה יומנה של רותקה.
מסתבר שאביה של רותקה שרד. הגיע ארצה והקים משפחה בארץ ויש לה כאן אחות למחצה זהבה.
היומן הועבר ליד ושם, שם הוא נמצא .תורגם למספר שפות בין היתר עברית, אנגלית פורטוגזית ועוד.
להלן קטע מהיומן מתארך 5 בפברואר 1943
"הטבעת מתהדקת ומתהדקת סביבנו, בחודש הבא כבר צריך להיות בגטו, גטו אמתי עם חומות אבן מסביב, בקיץ זה בלתי נסבל. לא נוכל לראות שדרות ופרחים.
אני כבר כל כך "ספוגה" במעשי האכזריות של המלחמה, שגם הידיעות הנוראות ביותר לא עושות עלי רושם. אני פשוט לא מאמינה שאי פעם אוכל לצאת מהבית ללא מגן דוד צהוב.
הגרמנים מכניסים אנשים חיים לתנור, ומנפצים את ראשיהם הקטנים של פעוטות בקתות הרובים, או דוחפים אותם לשקים וממיתים בגז. זה נשמע כמו סיפורי אגדה .אבל אלה לא סיפורים ,זאת האמת לאמיתה. אלה שלא ראו זאת לא יאמינו.
עם חיסול גטו בנדין באוגוסט 1943 נשלחה רותקה לאושוויץ ושם נרצחה. רותקה לא שרדה אך היומן שרד, ובעצם פרסומו יש משום הגשמת צוואתה הלא כתובה של רותקה לתעד מה שקרה כדי שלא יישכח.

משואה רביעית
מעלים גברת איטה היידה ונכדה צבי דוד היידה לזכר האב והסבא רבא צבי דוד היידה.
הנכד צבי דוד כותב:
סבתי, איטה היידה נולדה בדומברובה בינואר 1923, בת תשיעית למשפחה של חסידי רדומסק, פלג מחסידי גור. שם היא גדלה וחונכה עד תחילת המלחמה.
בחורף 1942 בהיותה בת 19 הועברה מהגטו למחנה גרינברג שליד ברגן בלזן. היא עבדה כתופרת בבית החרושת לצמר, עבור הגסטפו. לאחר שלוש שנים, בינואר 1945, הוצעדה בצעדת המוות אל וולרי. כשהבינה שסיכוייה לשרוד קלושים שכנעה את חברתה לברוח. הן הצליחו להימלט ליערות תוך כדי שהנאצים יורים עליהם. היא שרדה תלאות רבים ביערות צ'כיה, ולבסוף מצאה מקלט במשפחת אומנת תחת זהות בדויה.
אביה, צבי דוד ,חינך את עשרת ילדיו לתורה וציונות. שלושה מאחיה עלו לארץ עוד לפני המלחמה. הציונות הייתה מושרשת בה עמוקות עד שבעודה במחנה מכרה את פת לחמה על מנת שחברה תרשום לה על פיסת נייר קטנה את המנון התקווה. בשנת 1942, בחודש ספטמבר, נלקח עם הטרנספורט לאושוויץ, שם נרצח על ידי הנאצים בתאי הגזים. ברגע הפרידה מסבתי, כאשר נלקחה למחנה ריכוז גרינברג, אמר לה "לעולם על תשכחי שאת בת יהודייה". זהו מסר שאני, יחד עם סבתא, רוצים להעביר הלאה לדורות הבאים.
איטה עלתה ב 1946 כמעפילה בעלייה ב' באניית לטרון. היא התחתנה עם אברהם היידה מבנדין, ששרד את אושוויץ יחידי מכל משפחתו והם הקימו את ביתם בתל אביב וזכו לנחת מבנות,
איטה ואברהם היידה גידלו 2 בנות וזכו לנחת מבנות, מנכדים ונינים רבים.
אף אני, צבי דוד, קרוי על שמו של סבא רבא. בבואי להדליק משואה זו יחד עם סבתא, אני נרגש כפליים שכן אני עומד להתחתן עוד כחודש, ובכך אני שמח להמשיך את שרשרת הנצחית של עם ישראל לדורות ודורות הבאים.

משואה חמישית
מעלים המזכירה בהתנדבות של ארגון יוצאי זגלמביה גברת רחל בבס ובנה אריק, הבת והנכד של פרניה רכניץ מדומברובה גורניצה לזכר בנות הדודה של רחל לולה ופרניה ולציון בנה של פרניה, שמו לא ידוע וגורלו עלום.
שתי האחיות לולה ופרניה הבנות של אברהם , דוד רחל, וחנה רכניץ , נתפסו על ידי הגרמנים והועברו לגטו דומברובה גורניצה , פרניה נאלצה למסור את תינוקה למשמרת אצל שכנים פולניים – בחייה של אימא לא העזה רחל לשאול לשמו.
פרניה חששה לחייו של התינוק והחליטה לברוח מהגטו ולחזור על עקבותיה על מנת להצילו . עובדה אחת שרירה, מאז לא ראו עוד את פרניה ותינוקה עלום השם.
לולה אחותה הצעירה של פרניה, עם דודתה אם רחל, עבדו בגטו ונלקחו עם שאר הבנות בשנת 1942 למחנה העבודה גרינברג. בתחילת שנת 1945 יצאו הבנות לצעדת המוות לכיוון ברגן בלזן, לולה סעדה בכל הדרך את דודתה אם רחל. מששחררו הבריטים את המחנה , אושפזו השתיים בבית חולים צבאי כשהן סובלות מטיפוס . לולה לא שרדה, כניצולת שואה משוחררת ובת פחות מעשרים שנה, הכריעה אותה החולי.

משואה שישית
מעלים בן הדור השני מר יצחק אופלר, איש חינוך, בנם של מנשה יליד בנדין וצפורה לבית גראואר מסוסנוביץ, ובנו בועז לזכרו של אברהם מיכאל פוזמנטיר, בנם של שלמה ואיטה , בת הדודה של אבי יצחק.
יצחק כותב מעין מכתב לאברהם –מיכאל:
בן משפחתי , כנכד לי.
אביך, שלמה שרד אך היה חשוך ילדים. מעולם לא שמעתי את שלמה, מזכיר את שמך או מדבר עליך. לשמך ולגורלך התודעתי כששוחחתי עם אבי.
רק לאחר פטירתו של אביך, לפני כעשר שנים, הגיעו לידי מספר תמונות ישנות שלו ושל משפחתו.
ומאז נוספו לשמות ממדים נוספים: פנים, הבעות, צבעים.
ובתמונה אחת, רק אחת ויחידה, שבגבה נכתב רק התאריך, 4 במרץ ,1941 אני רואה את אברהם מיכאל.
מהתמונה ניבט ילד יפהפה, כבן 4, פנים עגולות, עיני שקד גדולות , שיער בהיר מלא המכסה את מצחו בפוני חינני, ידיו הקטנות מונחות על שולחן מלפנים, יושב על ברכי אמו האוהבת, איטה, ראשו שעון כנגד ראשה ועיניו מביטות הצידה.
בניגוד מוחלט לתמונות של אנשים אחרים שראיתי מאותן שנים, שברובן אין חיוכים והבעות שמחה על פני המצולמים, בתמונה הזו נסוך חיוך קל גם על פניה של איטה וגם על פניו של אברהם מיכאל.
מה חשבו באותן שעות וימים? האם היו מודעים לחומרת מצבם? האם האמינו כי הימים הבאים יהיו טובים יותר?
כשאני מביט בתמונתך, אברהם מיכאל, אני מהרהר ותוהה: כמה רגעי אושר ושמחה היו לך בחייך הקצרים? מה היה עולה בגורלך לו הגורל היה גוזר אחרת?
כיצד היו מתנהלים חייך והיכן היית היום?
שמך כמעט נשכח מלב, אך היום רבים מכירים את שמך ויכולים גם לראות את דמותך.
יש לי שני נכדים ,בגילך, ואני מתחייב כי גם הם, ואחרים, יכירו אותך וידעו את סיפור חייך הקצר והעצוב.

משואה שביעית
מעלים בן הדור השני ד"ר יצחק שנברג דירקטור ויועץ בחברות הי-טק ובנו יונתן , לזכרה של אחותו הניה שנברג.
אל הניה שנברג, אחותי הבכורה, שמעולם לא שמעתי עליה מאבי, התודעתי לפני כעשר שנים. וכך מתוארת הניה בת ה-5 שהתגלה לפני כעשר שנים, ושנכתב בעברית על ידי הגננת ומנהלת של הגן העברי שנפתח בבנדין ב -1931 (הציטוטים מכתב היד):
"שטנית, שערות קצרות, מראה של ילדה רזה, די סימפטית.
ילדה שקטה, אינה אוכלת. מכירה יפה את הצבעים. די טוב מפותחה. בעלת שכל. אוהבת לעבוד, בעלת משמעת. צריך לעורר אותה, כי באופן אחר עצובה. כשנמצאת בעצמה מרגישה את עצמה די טוב, וכשמישהו בא לקחתה, אזי אינה מרפה מהאיש. מאד קשורה לבית. מאד רצינית.התרגלה לגן ולסביבה. אוהבת את הסביבה הזו. מאד נקייה, וכל העבודות שלה נקיות הנן, ובסדר נאה".
כך מתואר ביקורו של ביאליק בגן הילדים בהשתתפותה של הניה:
"יום חמישי –22.10.31 - ביאליק בא נכנס. אמרתי לילדים: הנה אדון ביאליק.
עמדו בשורה עם הדגלים ובמארש: "אחת שתיים" נכנסו לחדר הגדול. סבבנו את החדר ועמדנו מול ביאליק. הניה, אליה וזבישק הגישו לו פרחים. שבו לשורה ושרנו: "אל הציפור"."
ובהמשך השנה מתוארת חגיגת החנוכה גם היא בהשתתפות הניה:
"יום שלישי 8.12.31 - בשעה הרביעית התאספו כל הילדים עם ההורים. הילדים קבלו את העניבות הקטנות בצבע כחול לבן. התורנים נתנו להורים פרוגרמות.לכל ילד נתתי נר והדלקתי אותם. ... הנרות שרו "הדליקו הנרות", שלמה עשה את "הברכה" והילדים ענו "אמן". קבלנו כסאות וישבנו לאורקסטרה. ניהלתי "אחת שתיים" והיה די טוב ואז ניהלה הניה. היא ניהלה יפה מאד והילדים יפה נגנו. היא ניהלה "צהרים, ערב , לילה", ואני גמרתי "חצות". ... האורקסטרה עלתה יפה......
הראשונה נכנסה הניה ושרה "סביבון" אחר כך נכנסה אסתר מלובשת בקוסטיום כחול-לבן – אנחנן שרנו והיא רקדה.
בכלל החגיגה עברה באופן מצוין. כולם התפלאו לאופי איכות וכמות הפרוגרמה, להתנהגות הילדים ולאורגניזציה. בכלל הנני שבעת רצון מאד, כי תוצאות עבודתי המרובה הן מצוינות."
הפסנתר מגיע לגן:
"יום שלישי ה-2.3.32 - הילדים היו עסוקים עם הבאת הפסנתר . זה היה חדש עבורם ומאד מעניין. ראו איך מתקינים איך מסדרים וכ'....הניה ניגנה להם על הפסנתר "שעון גדול" אני שרתי להם פעמיים את השיר."
14.3.32 יום הולדת בגן להניה ואורה (שבמקרה חל באותו יום):
"יום שני ה-14.3.32 - בבוקר נודע לי שהאמהות מכינות איזה דבר לכבוד יום הולדתי. היום הצטרך להיות גם יום הולדתה של הניה. ישבנו במרובע. בתווך עמד שולחן ועליו על מפיות: מנורה עם ששה נרות ומצד אחד תמונה שעשינו בעד הניה, ומצד שני: הקופסא עם: הכף, כפית, מזלג, וסכין שקיבלתי מהילדים. ... הדלקנו הנרות לכבוד הניה ואחר כך גם הילדים שרו "לכבוד אורה" ... ישבנו סביבו – היו רקיקים וגם שוקולדה שהביאה הניה. אכלנו וישבנו לאורקסטרה. אחרי זה היתה מוזיקה וכמה ילדים רקדו ויפה רקדה הניה, רחל וגם רבקה."
הניה נרצחה ב 1943 באושוויץ או בלחימה בבנדין.

מניחי הזרים

בתחילת העצרת הונחו זרים, על ידי בני/ בנות הדור השלישי/רביעי לרגלי 11 המצבות עליהן חקוקים שמות כל הקהילות בזגלמביה.

בסיום העצרת הונחו זרים מטעם כנסת ישראל, משטרת ישראל, צה"ל , עיריית מודיעין-מכבים-רעות , הקרן הקיימת לישראל, שגרירות פולין בישראל ועיריית בנדין.

שמשון ישביץ הניח זר לרגלי האנדרטה המנציחה את המכתב האחרון שהוברח מהגטו ואשר גלויה נערך בעצרת.

לחץ כאן לתמונות מהטכס

לחץ כאן לסרט שמתאר את הטכס