טכס ביום השואה 24-4-2017
שני, 24 אפריל 2017 02:33
אתר זגלמביה במודיעין
24 לאפריל 2017
כ"ח ניסן תשע"ז
להלן ההזמנה לטכס:
בטכס נוכחו כ- 700 משתתפים. את הטכס ליוו בשירה תלמידות לפיתוח קול של המורה המלווה אלה אלרם, במרכז המוסיקה העירוני מודיעין-מכבים-רעות, והרכב "שרים מהלב" - יהוד, בניהול מוזיקלי של המלחין והמעבד יאיר קלינגר, בן ליוצאי זגלמביה.
אמירת קדיש נאמרה על ידי מר צבי אייכנוולד ולתפילת "אל מלא רחמים" מפי החזן חיים אדלר, יקיר העיר תל אביב ובן הדור השני לקהילת זגלמביה.
פרק תהילים אמר הרב חנוך צבי רובינשטיין, דור חמישי לרב לוין מבנדין ונצר לאדמורים המייסדים של חסידות גור.
נאומים:
• יו"ר הוועד המנהל מר דב פניני
• רב אלוף במילואים, בני גנץ, בן לניצולי שואה. הוזמן לטכס אישית על ידי יו"ר הארגון מר מנחם ליאור ז"ל לפני מותו.
• עוה"ד אירית רוזנבלום, בתם של בתיה לבית גורפינקל ודב למל מבנדין, המייסדת של ארגון "משפחה חדשה ".
הטכס נערך על ידי
מר שלמה קריב
הגב' גל גרינברג
וערן פניני
****************************
מדליקי המשואות
משואה ראשונה מעלה רן גיל.jpg)
משואה ראשונה מעלה רן גיל לכבוד אמו חדווה גיל, נוכחת עמנו, עתה, עם אישה ראובן. ילידת זביירצ'ה לבית ליזרוביץ , ברחה מהגטו ביום חיסולו, ממקימיי קיבוץ מגידו ומי שהייתה בו, כאביה בפולין, מנהלת בית הספר.
מעיד בנה רן :
כדי לשרוד את השואה, כל אחד מהניצולים היה צריך בתושייה, אומץ, נחישות, אבל בנוסף לאלה, הרבה מאד מזל. כדי לבנות חיים חדשים בצל הילדות והנעורים עם הזיכרון של השואה, בלי השכלה, בלי כסף ובלי משפחה, היה צריך דברים אחרים לגמרי. היה נחוץ מזל כמובן, אבל גם אופטימיות, אמונה ברוח האדם, כשרון והרבה עבודה קשה.
הורי יצאו לשנת עבודה בגרמניה מטעם עבודתו של אבא. במהלך חייהם שם יצרה אימא קשרים עם אישה אחת, וסיפרה לה את תולדות חייה. האישה ההיא שאלה את אימא, אז איך את מדברת איתי כגרמניה. תשובתה של אימי הייתה, אם אני אכליל את כל הגרמנים בגלל אותם אנשים רעים, לא אהיה יותר טובה מהגזענות שהובילה לאסון של נעורי.
כתבה הנינה מעיין:
היינו במיידנק ישבנו והמדריך הקריא עדות. כולם היו עם מבט עצוב וכאוב, עצב באמת עמוק בעיניהם, אבל אני ישבתי שם ורעדתי מבכי וכאב. החברות חיבקו אותי ולא הצלחתי להתרכז, להקשיב. היה לי קשה מאוד. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר, באמת לא הצלחתי לחשוב. פשוט בלתי נתפס.
הלכתי בשבילים ומה שעבר לי בראש זה רק אתם. אני כל כך אוהבת אתכם, אתם גיבורים בשבילי ובשביל מיליוני אנשים. באמת חשוב לי שתדעו את זה. אני כל כך מעריכה אתכם, שאחרי הנורא מכל הצלחתם להקים משפחה מדהימה ואיכותית ולגדל ולתת כל כך הרבה אהבה וחום לכולם.
משואה שניה מעלה יונה רדומסקי
.jpg)
משואה שנייה מעלה יונה רדומסקי RADOMSKI לכבוד אימא עדה פוטזמן POTEZMAN מדומברובה גורניצה, ניצולת אושוויץ בירקנאו, מספר 72190 על זרוע שמאל. בת 96 .
כשיכלה הייתה לספר, סיפרה: בשנת 1941 הועברנו לגטו שרודולה בסוסנוביץ, אימא גיטל, אחותי הצעירה חנקה אני עדה ואחותי זושה אם לרובין, תינוק בן 15 חודשים .
אימא שלנו גיטל, אישה חכמה וטובת לב, החזיקה את נכדה התינוק רובין שלא היה רגוע. הוא לא היה רעב ולא צמא, הצביע לכוון הגדר והשמיע בכי של תינוקות, הסתכלתי לכוון הגדר וראיתי שם, תלוי, המעיל של רובין משהתקרבתי אליו והמעיל בידי, הוא התרגש ,קפץ חייך רגוע, מרב אושר. התרגשתי עד דמעות. כשסבתא גיטל אמרה לי ולזושה: "אני אשמור על רובין ואתן תהינה ביחד, אתן צעירות החיים לפניכן", אימא שלנו גיטל ידעה שאין לה סיכוי לשרוד וחיבקה את נכדה המתוק, וכך נפרדנו מאימא מרובין ומחנקה אחותי הצעירה שכנראה סיימו את חייהם באושוויץ. מהגטו נשלחנו אני וזושה לאושוויץ בירקנאו, עברנו, יחד, את הגיהינום הזה .שמרתי על אחותי זושה, נשברה פעמים רבות במחשבותיה על תינוקה כשזכר חיוכו האחרון מותיר לנו תקוות. זושה הקימה משפחה חדשה, עדה הפכה לאשת איש ובשנת 1948 עלו, יחד, לישראל.
משואה שלישית מעלה דידי דגני
.jpg)
משואה שלישית מעלה דידי דגני לכבוד סבתו, רבקה דגני, נוכחת עמנו, עתה.
רבקה בת למשפחת סוחצקי מבנדין, איבדה במלחמה הנוראה ההיא את הוריה, אחיה פנחס ואחותה אידל.
תלאות רבות פקדו אותה במחנה העבודה "גרינברג" ובצעדת המוות ממנה הצליחה לברוח יחד עם חברות נוספות ובכך הצילה את חייה.
רבקה הפליגה לארץ באניית המעפילים "לטרון", גורשה לקפריסין. לבסוף עלתה לארץ למחנה המעפילים ב"עתלית". אחיה נוּחֶם ממנו נפרדה כשגויס לצבא, היגיע ארצה עם צבא אנדרס ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו. כששמע שאחותו האהובה נותרה בחיים והיא נמצאת בעתלית מיהר להגיע למחנה, הפגישה הנרגשת ביניהם, הסיוע הרב שנתן לה במהלך קליטתה בארץ והאהבה ההדדית שהייתה בהם כל ימי חייהם היו מיוחדים עד מאד.
עוז הרוח וכוחות הנפש המיוחדים שעמדו לה אל מול מוראות השואה ליוו אותה בבניית ביתה עם בעלה אליעזר, בגידול שני בניה כצברים לכל דבר, תוך שהיא נושאת את הזיכרון ומשתפת בו את בניה ולאחר מכן את נכדיה ואף את ניניה.
באותו עוז היא ניצבת היום מול ההתמודדויות שמזמנות שנותיה המופלגות מבלי לוותר על עצמאותה וחיוניותה.
החוויה הנוכחת עד מאד בחייה היא תחושת התודה העמוקה לריבונו של עולם על תקומתה של מדינת ישראל, על שעם שרידי חרב התנער מעפר וזכה לבנות יצירה מפוארת שכזו.
וכדבריה: "לו אימא שלי הייתה קמה לחיים ורואה את השגשוג, הייתה אומרת שגן עדן ("גְנַעיְּדֶּם") זה כאן.
אתר ההנצחה המיוחד והמכובד הזה ששמות יקיריה חקוקים בו באבן, ובניה, נכדיה וניניה המגיעים עמה לכאן מדי שנה ביום הזיכרון לשואה - מהווים עבורה מקור של גאווה ובמעט גם נחמה.
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך
.jpg)
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך לכבוד סבו דוד אאורבך, הנוכח עמנו, עתה.
כך מתאר דוד את ילדותו בבנדין: "גדלתי בבית חם בן עשר נפשות והייתי השביעי בין שמונת אחיי ואחיותיי. ילדותי המאושרת יכולה לפאר ספר שלם. למדתי בבית ספר "מזרחי", עם דגש לציונות, כשחלקם של השיעורים מתנהל בעברית. בהיותי בן ארבע עשרה, שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב-8 בספטמבר 1939, הוצת ונשרף חלק ניכר מהעיר, כולל בתי הכנסת. יהודים רבים נשרפו חיים בבתיהם, אני הפסקתי לימודיי.
ב-1942 נערכה סלקציה. אספו את היהודים במגרש הכדורגל ואני זוכר שנגזר על אמי להישלח למחנה-ריכוז. אחותי, שרה, התחפשה לאחות והצליחה למלט את אימא, לעת עתה, מרוע הגזירה. בן 17 וחצי הייתי, כאשר ב-20 במאי 1943, עם שחר, הקיפו הגרמנים את הגטו וכולם נדרשו לצאת החוצה. את הורי החבאתי מהר בבונקר שהיה מתחת לרצפת-הבית עמדתי ליד המפתן והראיתי להם שאני "סוגר" את הבית. הובילו אותי למקום-ריכוז הסמוך לתחנת הרכבת ושם התחיל מיון שתוצאותיו היו ידועות מראש: חלק הולכים למחנות-עבודה וחלק למחנות-השמדה. ידענו, בעליל, שאלה שהובלו לרציפי-התחנה והתנגדו בתוקף לעלייתם – נועדו למחנות ההשמדה. אני זוכר שהמחנך והמורה שלי, יצחק פסחזון צעק נמרצות: "יהודים תתנגדו, מובילים אותנו להשמדה". לאחר מכן, הובלנו אני ועוד כמאה אנשים לרציף שהיה מוכתם בדם ובעצם סיפר את סיפור ההתנגדות".
משואה חמישית מעלה בן למל
.jpg)
משואה חמישית מעלה בן למל לכבוד סבו ברנרד דב למל, הנוכח עמנו, עתה.
דב למל הגיע מגטו קמיונקה בבנדין לבירקנאו עם סבתו, הוריו אחיו ואחות ומהרמפה נלקח יחד עם קבוצה של 10 נערים לניסויים רפואיים באושוויץ מאוחר יותר הועברה הקבוצה למחנה זקסנהאוזן – ברלין ושרדה את צעדת המוות.
ברנרד דב מצא את אחיו הבכור, יחד עברו לצרפת ושם התנדב למח"ל - מתנדבי חוץ לארץ, לחם בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור נפצע וחזר לקרב. היה בין משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים והוא אחד ממקימי אתר הזיכרון במודיעין.
מתוך העיתונות:
"קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
בבניין הפולני שהיה שייך ליהודים - תלויים גווילים של ספרי תורה, ותמונות של משפחות בשחור-לבן. דב למל, ניצול אושוויץ, לא ביקר ב"קפה ירושלים" שפתח בבנדין, בבית שבו נולד. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר. "אבל כמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, וחיים יהודיים שלמים שנמחקו"
לאחרונה ניתקו שתי חוליות יסוד בשרשרת המופלאה של יהדות זגלמביה:
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס
.jpg)
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס לכבוד סבתא, אחותנו אסתר ולזיכרון סבה המנוח איזי גרינגרס ממקימי אתר זה.
הפרידה ממך כה טרייה, וחסרונך מורגש בכל דבר בחיי היומיום - בקידוש, בביקורים אצלכם בדירה, במפעל, שם תמונתך מונחת ליד תמונותיהם של אבותיך, בשיחות על המצב בארץ ועל הלימודים, ובעיקר - בקולה של סבתא שנשמע עצוב בלעדייך.
כל מי שהכיר אותך, ולו לכמה רגעים, ראה את הניצוץ שבענייך כשאתה מדבר על סבתא. יום לאחר השחרור מהמחנה פגשת בסבתא, והיא הייתה עבורך לכל מה שהמלחמה הרסה - התקווה, הרצון לחיות, והמשפחה. וכך גם אתה עבורה. אהבה ממבט ראשון, שהניצוץ שלה נשמר 71 שנים.
ואם אניח לרגע בצד את היומיום, חסרונך מורגש יותר מכל היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בעיקר כי אתה חיית את היום הזה 365 ימים בשנה - את השואה, הגבורה, והתקומה שלאחריה.
היית אדם מדהים, שהצליח לשלב בין העצב והזכרון התמידי של השואה הנוראית שעברה עלייך ועל משפחתך, ובין ההבנה שמתוך המקום הזה אפשר (וחובה) לצמוח. והשילוב הזה בא לידי ביטוי בכל מעשייך.
אומרים על אנשים שנפטרו שהם "הלכו לעולמם". אצלך, אין הדבר כך. אתה אמנם הלכת, אך עולמך נשאר כאן, טבוע חזק בכולנו.
עולם של אופטימיות, שניזון מקשיי העבר, אך מתחזק בזכותם למען עתיד טוב יותר.
עולם של חריצות וחוסר פחד מעבודה קשה.
עולם של סקרנות ורצון תמידי ללמוד דברים חדשים.
עולם של כבוד לכל הסובבים אותך מעצם היותם בני-אדם.
עולם שבו המשפחה היא מעל הכל, והיא הדרך היחידה לשרוד ולהתקדם בחיים.
עולם של צניעות וענווה.
עולם של אהבה אמתית וטהורה שהופכת הכל לאפשרי.
אני רגילה שאתה זה שעומד כאן ונואם. והיום, אני פה במקומך, מבטיחה לך שנקיים את צוואתך - נמשיך להפיץ את זכרון השואה. נזכור ולא נשכח.
אנחנו מתגעגעים אלייך סבא, ואוהבים אותך מאוד.
קרן גריגרס
משואה שביעית מעלה עמרי רגב
.jpg)
משואה שביעית מעלה עמרי רגב לכבוד סבתו, חברתנו חנקה, הנוכחת עמנו, עתה ולזיכרון סבו המנוח, מנחם ליאור, היו"ר האחרון של האירגון.
כתב עמרי:
סבא רבא וסבתא רבא שלי, דוד ומרים ליור, עלו לארץ ישראל פעמים.
לראשונה, בשנת 1925 כחלוצים צעירים. הלהט והאמונה לא עמדו מול מחלת המלריה של סבא דוד, והם נאלצו לחזור לבנדין.
תוכניתם היתה לשוב ועלות לארץ, ולכן ייעדו את בנם, סבי, מנחם ליאור, ללמוד חקלאות במקווה ישראל.
בשנת 1944 הם הגיעו שוב לארץ הפעם כניצולי שואה.
במסע רצוף תלאות שארך שבעה חודשים, הם הבריחו גבולות מבנדין, דרך סלובקיה, הונגריה ורומניה לטורקיה, ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון - לארץ.
סמוך לאחר הגיעם לכאן נבחר סבא רבא, דוד, כחבר וועד יוצאי בנדין.
הוא וחבריו פעלו למצוא עבודה ומגורים לניצולים שהגיעו ממחנות ההשמדה.
סבא רבא, דוד, כתב את אחד מספרי העדות הראשונים על השואה ועל תנועת ההתנגדות
בפולין בכלל ובבנדין בפרט. "עיר המתים" הוא קרא לספר.
בהמשך הוא לקח חלק בעריכת פנקס בנדין.
סבתא רבא, מרים ליור, תרמה אף היא לקהילה. שנים רבות כיהנה כחברה הנהלת הארגון.
בנם, סבא שלי, מנחם ליאור, עמד בשנתים האחרונות בראש ארגון יוצאי זגלמביה, וזאת עד לפטירתו לפני חודשיים.
סבא נלחם לתקומת ישראל. הוא השתתף בליוויי שיירות בדרך לירושלים, לָחָם בִּקרבות העיר העתיקה, והיה קצין בכיר מאד בחיל האוויר.
ב- 11 בספטמבר 1969, ביום עמוס קרבות אוויר, בו הופלו 11 מטוסי קרב מצריים, העניקו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דרגות אלוף משנה לסבא.
עבור סבא שלי היה זה עוד ציון דרך בניצחונו על הצורר הנאצי.
מתגעגע אליך סבא.
****************************
מניחי הזרים:
• רב אלוף (במיל.) בני גנץ. בן לניצולי שואה. נאם בטכס. הוזמן לטכס על ידי יו"ר הארגון מנחם ליאור לפני מותו
• סגן ניצב אלעד קליין מפקד משטרת מודיעין בשם משטרת ישראל
• סגל אלוף יואב סויסה בשם צה"ל – הניח זר באנדרטת נצר אחרון
• נציגות שגרירות פולין בישראל: Aleksandra KRYSTEK, Magdalena PIEŃKOS
• מר שלמה פסי, סגן ראש עיריית מודיעין מכבי רעות ומירה פלג ממועצת העיר
• מר איציק אופלר בשם פעילי דור שני בארגון
• מר רן שרמן בשם פעילי דור שלישי בארגון
• גב' דפנה אלדר לזכרו של יו"ר הארגון מנחם ליאור ז"ל – זר של כבוד
• מר יצחק טורנר בשם פעילי דור ראשון לניצולי זגלמביה
****************************
* לחץ כאן לסרט וידיאו שמתאר את הטכס
* לחץ כאן לסרט וידיאו בו נאומו של רב אלוף (במיל.) בני גנץ בטכס
* לחץ כאן לגלריית תמונות מהטכס
* לחץ כאן לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי
כ"ח ניסן תשע"ז
להלן ההזמנה לטכס:
בטכס נוכחו כ- 700 משתתפים. את הטכס ליוו בשירה תלמידות לפיתוח קול של המורה המלווה אלה אלרם, במרכז המוסיקה העירוני מודיעין-מכבים-רעות, והרכב "שרים מהלב" - יהוד, בניהול מוזיקלי של המלחין והמעבד יאיר קלינגר, בן ליוצאי זגלמביה.
אמירת קדיש נאמרה על ידי מר צבי אייכנוולד ולתפילת "אל מלא רחמים" מפי החזן חיים אדלר, יקיר העיר תל אביב ובן הדור השני לקהילת זגלמביה.
פרק תהילים אמר הרב חנוך צבי רובינשטיין, דור חמישי לרב לוין מבנדין ונצר לאדמורים המייסדים של חסידות גור.
נאומים:
• יו"ר הוועד המנהל מר דב פניני
• רב אלוף במילואים, בני גנץ, בן לניצולי שואה. הוזמן לטכס אישית על ידי יו"ר הארגון מר מנחם ליאור ז"ל לפני מותו.
• עוה"ד אירית רוזנבלום, בתם של בתיה לבית גורפינקל ודב למל מבנדין, המייסדת של ארגון "משפחה חדשה ".
הטכס נערך על ידי
מר שלמה קריב
הגב' גל גרינברג
וערן פניני
****************************
מדליקי המשואות
משואה ראשונה מעלה רן גיל
משואה ראשונה מעלה רן גיל לכבוד אמו חדווה גיל, נוכחת עמנו, עתה, עם אישה ראובן. ילידת זביירצ'ה לבית ליזרוביץ , ברחה מהגטו ביום חיסולו, ממקימיי קיבוץ מגידו ומי שהייתה בו, כאביה בפולין, מנהלת בית הספר.
מעיד בנה רן :
כדי לשרוד את השואה, כל אחד מהניצולים היה צריך בתושייה, אומץ, נחישות, אבל בנוסף לאלה, הרבה מאד מזל. כדי לבנות חיים חדשים בצל הילדות והנעורים עם הזיכרון של השואה, בלי השכלה, בלי כסף ובלי משפחה, היה צריך דברים אחרים לגמרי. היה נחוץ מזל כמובן, אבל גם אופטימיות, אמונה ברוח האדם, כשרון והרבה עבודה קשה.
הורי יצאו לשנת עבודה בגרמניה מטעם עבודתו של אבא. במהלך חייהם שם יצרה אימא קשרים עם אישה אחת, וסיפרה לה את תולדות חייה. האישה ההיא שאלה את אימא, אז איך את מדברת איתי כגרמניה. תשובתה של אימי הייתה, אם אני אכליל את כל הגרמנים בגלל אותם אנשים רעים, לא אהיה יותר טובה מהגזענות שהובילה לאסון של נעורי.
כתבה הנינה מעיין:
היינו במיידנק ישבנו והמדריך הקריא עדות. כולם היו עם מבט עצוב וכאוב, עצב באמת עמוק בעיניהם, אבל אני ישבתי שם ורעדתי מבכי וכאב. החברות חיבקו אותי ולא הצלחתי להתרכז, להקשיב. היה לי קשה מאוד. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר, באמת לא הצלחתי לחשוב. פשוט בלתי נתפס.
הלכתי בשבילים ומה שעבר לי בראש זה רק אתם. אני כל כך אוהבת אתכם, אתם גיבורים בשבילי ובשביל מיליוני אנשים. באמת חשוב לי שתדעו את זה. אני כל כך מעריכה אתכם, שאחרי הנורא מכל הצלחתם להקים משפחה מדהימה ואיכותית ולגדל ולתת כל כך הרבה אהבה וחום לכולם.
משואה שניה מעלה יונה רדומסקי
משואה שנייה מעלה יונה רדומסקי RADOMSKI לכבוד אימא עדה פוטזמן POTEZMAN מדומברובה גורניצה, ניצולת אושוויץ בירקנאו, מספר 72190 על זרוע שמאל. בת 96 .
כשיכלה הייתה לספר, סיפרה: בשנת 1941 הועברנו לגטו שרודולה בסוסנוביץ, אימא גיטל, אחותי הצעירה חנקה אני עדה ואחותי זושה אם לרובין, תינוק בן 15 חודשים .
אימא שלנו גיטל, אישה חכמה וטובת לב, החזיקה את נכדה התינוק רובין שלא היה רגוע. הוא לא היה רעב ולא צמא, הצביע לכוון הגדר והשמיע בכי של תינוקות, הסתכלתי לכוון הגדר וראיתי שם, תלוי, המעיל של רובין משהתקרבתי אליו והמעיל בידי, הוא התרגש ,קפץ חייך רגוע, מרב אושר. התרגשתי עד דמעות. כשסבתא גיטל אמרה לי ולזושה: "אני אשמור על רובין ואתן תהינה ביחד, אתן צעירות החיים לפניכן", אימא שלנו גיטל ידעה שאין לה סיכוי לשרוד וחיבקה את נכדה המתוק, וכך נפרדנו מאימא מרובין ומחנקה אחותי הצעירה שכנראה סיימו את חייהם באושוויץ. מהגטו נשלחנו אני וזושה לאושוויץ בירקנאו, עברנו, יחד, את הגיהינום הזה .שמרתי על אחותי זושה, נשברה פעמים רבות במחשבותיה על תינוקה כשזכר חיוכו האחרון מותיר לנו תקוות. זושה הקימה משפחה חדשה, עדה הפכה לאשת איש ובשנת 1948 עלו, יחד, לישראל.
משואה שלישית מעלה דידי דגני
משואה שלישית מעלה דידי דגני לכבוד סבתו, רבקה דגני, נוכחת עמנו, עתה.
רבקה בת למשפחת סוחצקי מבנדין, איבדה במלחמה הנוראה ההיא את הוריה, אחיה פנחס ואחותה אידל.
תלאות רבות פקדו אותה במחנה העבודה "גרינברג" ובצעדת המוות ממנה הצליחה לברוח יחד עם חברות נוספות ובכך הצילה את חייה.
רבקה הפליגה לארץ באניית המעפילים "לטרון", גורשה לקפריסין. לבסוף עלתה לארץ למחנה המעפילים ב"עתלית". אחיה נוּחֶם ממנו נפרדה כשגויס לצבא, היגיע ארצה עם צבא אנדרס ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו. כששמע שאחותו האהובה נותרה בחיים והיא נמצאת בעתלית מיהר להגיע למחנה, הפגישה הנרגשת ביניהם, הסיוע הרב שנתן לה במהלך קליטתה בארץ והאהבה ההדדית שהייתה בהם כל ימי חייהם היו מיוחדים עד מאד.
עוז הרוח וכוחות הנפש המיוחדים שעמדו לה אל מול מוראות השואה ליוו אותה בבניית ביתה עם בעלה אליעזר, בגידול שני בניה כצברים לכל דבר, תוך שהיא נושאת את הזיכרון ומשתפת בו את בניה ולאחר מכן את נכדיה ואף את ניניה.
באותו עוז היא ניצבת היום מול ההתמודדויות שמזמנות שנותיה המופלגות מבלי לוותר על עצמאותה וחיוניותה.
החוויה הנוכחת עד מאד בחייה היא תחושת התודה העמוקה לריבונו של עולם על תקומתה של מדינת ישראל, על שעם שרידי חרב התנער מעפר וזכה לבנות יצירה מפוארת שכזו.
וכדבריה: "לו אימא שלי הייתה קמה לחיים ורואה את השגשוג, הייתה אומרת שגן עדן ("גְנַעיְּדֶּם") זה כאן.
אתר ההנצחה המיוחד והמכובד הזה ששמות יקיריה חקוקים בו באבן, ובניה, נכדיה וניניה המגיעים עמה לכאן מדי שנה ביום הזיכרון לשואה - מהווים עבורה מקור של גאווה ובמעט גם נחמה.
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך לכבוד סבו דוד אאורבך, הנוכח עמנו, עתה.
כך מתאר דוד את ילדותו בבנדין: "גדלתי בבית חם בן עשר נפשות והייתי השביעי בין שמונת אחיי ואחיותיי. ילדותי המאושרת יכולה לפאר ספר שלם. למדתי בבית ספר "מזרחי", עם דגש לציונות, כשחלקם של השיעורים מתנהל בעברית. בהיותי בן ארבע עשרה, שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב-8 בספטמבר 1939, הוצת ונשרף חלק ניכר מהעיר, כולל בתי הכנסת. יהודים רבים נשרפו חיים בבתיהם, אני הפסקתי לימודיי.
ב-1942 נערכה סלקציה. אספו את היהודים במגרש הכדורגל ואני זוכר שנגזר על אמי להישלח למחנה-ריכוז. אחותי, שרה, התחפשה לאחות והצליחה למלט את אימא, לעת עתה, מרוע הגזירה. בן 17 וחצי הייתי, כאשר ב-20 במאי 1943, עם שחר, הקיפו הגרמנים את הגטו וכולם נדרשו לצאת החוצה. את הורי החבאתי מהר בבונקר שהיה מתחת לרצפת-הבית עמדתי ליד המפתן והראיתי להם שאני "סוגר" את הבית. הובילו אותי למקום-ריכוז הסמוך לתחנת הרכבת ושם התחיל מיון שתוצאותיו היו ידועות מראש: חלק הולכים למחנות-עבודה וחלק למחנות-השמדה. ידענו, בעליל, שאלה שהובלו לרציפי-התחנה והתנגדו בתוקף לעלייתם – נועדו למחנות ההשמדה. אני זוכר שהמחנך והמורה שלי, יצחק פסחזון צעק נמרצות: "יהודים תתנגדו, מובילים אותנו להשמדה". לאחר מכן, הובלנו אני ועוד כמאה אנשים לרציף שהיה מוכתם בדם ובעצם סיפר את סיפור ההתנגדות".
משואה חמישית מעלה בן למל
משואה חמישית מעלה בן למל לכבוד סבו ברנרד דב למל, הנוכח עמנו, עתה.
דב למל הגיע מגטו קמיונקה בבנדין לבירקנאו עם סבתו, הוריו אחיו ואחות ומהרמפה נלקח יחד עם קבוצה של 10 נערים לניסויים רפואיים באושוויץ מאוחר יותר הועברה הקבוצה למחנה זקסנהאוזן – ברלין ושרדה את צעדת המוות.
ברנרד דב מצא את אחיו הבכור, יחד עברו לצרפת ושם התנדב למח"ל - מתנדבי חוץ לארץ, לחם בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור נפצע וחזר לקרב. היה בין משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים והוא אחד ממקימי אתר הזיכרון במודיעין.
מתוך העיתונות:
"קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
בבניין הפולני שהיה שייך ליהודים - תלויים גווילים של ספרי תורה, ותמונות של משפחות בשחור-לבן. דב למל, ניצול אושוויץ, לא ביקר ב"קפה ירושלים" שפתח בבנדין, בבית שבו נולד. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר. "אבל כמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, וחיים יהודיים שלמים שנמחקו"
לאחרונה ניתקו שתי חוליות יסוד בשרשרת המופלאה של יהדות זגלמביה:
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס לכבוד סבתא, אחותנו אסתר ולזיכרון סבה המנוח איזי גרינגרס ממקימי אתר זה.
הפרידה ממך כה טרייה, וחסרונך מורגש בכל דבר בחיי היומיום - בקידוש, בביקורים אצלכם בדירה, במפעל, שם תמונתך מונחת ליד תמונותיהם של אבותיך, בשיחות על המצב בארץ ועל הלימודים, ובעיקר - בקולה של סבתא שנשמע עצוב בלעדייך.
כל מי שהכיר אותך, ולו לכמה רגעים, ראה את הניצוץ שבענייך כשאתה מדבר על סבתא. יום לאחר השחרור מהמחנה פגשת בסבתא, והיא הייתה עבורך לכל מה שהמלחמה הרסה - התקווה, הרצון לחיות, והמשפחה. וכך גם אתה עבורה. אהבה ממבט ראשון, שהניצוץ שלה נשמר 71 שנים.
ואם אניח לרגע בצד את היומיום, חסרונך מורגש יותר מכל היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בעיקר כי אתה חיית את היום הזה 365 ימים בשנה - את השואה, הגבורה, והתקומה שלאחריה.
היית אדם מדהים, שהצליח לשלב בין העצב והזכרון התמידי של השואה הנוראית שעברה עלייך ועל משפחתך, ובין ההבנה שמתוך המקום הזה אפשר (וחובה) לצמוח. והשילוב הזה בא לידי ביטוי בכל מעשייך.
אומרים על אנשים שנפטרו שהם "הלכו לעולמם". אצלך, אין הדבר כך. אתה אמנם הלכת, אך עולמך נשאר כאן, טבוע חזק בכולנו.
עולם של אופטימיות, שניזון מקשיי העבר, אך מתחזק בזכותם למען עתיד טוב יותר.
עולם של חריצות וחוסר פחד מעבודה קשה.
עולם של סקרנות ורצון תמידי ללמוד דברים חדשים.
עולם של כבוד לכל הסובבים אותך מעצם היותם בני-אדם.
עולם שבו המשפחה היא מעל הכל, והיא הדרך היחידה לשרוד ולהתקדם בחיים.
עולם של צניעות וענווה.
עולם של אהבה אמתית וטהורה שהופכת הכל לאפשרי.
אני רגילה שאתה זה שעומד כאן ונואם. והיום, אני פה במקומך, מבטיחה לך שנקיים את צוואתך - נמשיך להפיץ את זכרון השואה. נזכור ולא נשכח.
אנחנו מתגעגעים אלייך סבא, ואוהבים אותך מאוד.
קרן גריגרס
משואה שביעית מעלה עמרי רגב
משואה שביעית מעלה עמרי רגב לכבוד סבתו, חברתנו חנקה, הנוכחת עמנו, עתה ולזיכרון סבו המנוח, מנחם ליאור, היו"ר האחרון של האירגון.
כתב עמרי:
סבא רבא וסבתא רבא שלי, דוד ומרים ליור, עלו לארץ ישראל פעמים.
לראשונה, בשנת 1925 כחלוצים צעירים. הלהט והאמונה לא עמדו מול מחלת המלריה של סבא דוד, והם נאלצו לחזור לבנדין.
תוכניתם היתה לשוב ועלות לארץ, ולכן ייעדו את בנם, סבי, מנחם ליאור, ללמוד חקלאות במקווה ישראל.
בשנת 1944 הם הגיעו שוב לארץ הפעם כניצולי שואה.
במסע רצוף תלאות שארך שבעה חודשים, הם הבריחו גבולות מבנדין, דרך סלובקיה, הונגריה ורומניה לטורקיה, ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון - לארץ.
סמוך לאחר הגיעם לכאן נבחר סבא רבא, דוד, כחבר וועד יוצאי בנדין.
הוא וחבריו פעלו למצוא עבודה ומגורים לניצולים שהגיעו ממחנות ההשמדה.
סבא רבא, דוד, כתב את אחד מספרי העדות הראשונים על השואה ועל תנועת ההתנגדות
בפולין בכלל ובבנדין בפרט. "עיר המתים" הוא קרא לספר.
בהמשך הוא לקח חלק בעריכת פנקס בנדין.
סבתא רבא, מרים ליור, תרמה אף היא לקהילה. שנים רבות כיהנה כחברה הנהלת הארגון.
בנם, סבא שלי, מנחם ליאור, עמד בשנתים האחרונות בראש ארגון יוצאי זגלמביה, וזאת עד לפטירתו לפני חודשיים.
סבא נלחם לתקומת ישראל. הוא השתתף בליוויי שיירות בדרך לירושלים, לָחָם בִּקרבות העיר העתיקה, והיה קצין בכיר מאד בחיל האוויר.
ב- 11 בספטמבר 1969, ביום עמוס קרבות אוויר, בו הופלו 11 מטוסי קרב מצריים, העניקו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דרגות אלוף משנה לסבא.
עבור סבא שלי היה זה עוד ציון דרך בניצחונו על הצורר הנאצי.
מתגעגע אליך סבא.
****************************
מניחי הזרים:
• רב אלוף (במיל.) בני גנץ. בן לניצולי שואה. נאם בטכס. הוזמן לטכס על ידי יו"ר הארגון מנחם ליאור לפני מותו
• סגן ניצב אלעד קליין מפקד משטרת מודיעין בשם משטרת ישראל
• סגל אלוף יואב סויסה בשם צה"ל – הניח זר באנדרטת נצר אחרון
• נציגות שגרירות פולין בישראל: Aleksandra KRYSTEK, Magdalena PIEŃKOS
• מר שלמה פסי, סגן ראש עיריית מודיעין מכבי רעות ומירה פלג ממועצת העיר
• מר איציק אופלר בשם פעילי דור שני בארגון
• מר רן שרמן בשם פעילי דור שלישי בארגון
• גב' דפנה אלדר לזכרו של יו"ר הארגון מנחם ליאור ז"ל – זר של כבוד
• מר יצחק טורנר בשם פעילי דור ראשון לניצולי זגלמביה
****************************
* לחץ כאן לסרט וידיאו שמתאר את הטכס
* לחץ כאן לסרט וידיאו בו נאומו של רב אלוף (במיל.) בני גנץ בטכס
* לחץ כאן לגלריית תמונות מהטכס
* לחץ כאן לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי
פורסם בקטגורית: ארכיון האירועים
