טכס ביום השואה 5-5-2016

להלן נאום יו"ר הארגון, מר מנחם ליאור:



מְכוּבָּדַי

• אֲלוּף בְמִיל. אֱלִיעֶזֶר שְקֵדִי מְפַקֵד חֵיל הַאֲוִיר לְשֶעֲבָר,
• כְּבוֹד הַֹשוֹפֶטֶת, הִילָה גֶרְסְטל, נְצִיגַת הַבִּיקוֹרֶת עַל מַעֲרַך הַתְּבִיעָה וִיְיצוּג הַמְדִינָה בַּעֲרְכָאוֹת,
• דוֹר שֵנִי לְיוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה.
• נְצִיגַת שַגְרִירוּת פּוֹלִין בְּיִשְראל

• נְצִיג עִירִיַית מוֹדִיעִין סְגָן רֹאש הָעִיר מַר שְלֹמֹה פַּסִי
• אוֹרְחִים מִחוּ"ל - Distinguished guests)

• לְגב' רוֹנִית כּהֵן - מְנַהֶלֶת הַקוֹנְסֵרְבָטוֹרְיוֹן בְּרֵעוּת
• לְסְגָן נִיצָב קְלַיִין - מְפַקֵד מִשְטֶרֶת מוֹדִיעִין וּפִיקוּדָיו
• לְמַר אָבִי אֶסְתֵרְזוֹן - אִיש הַקֶרֶן הַקַיֶימֶת

עַד שוֹך עֶלְבּוֹנִי עַד כּוּלָם עד כּוּלָהַם."

****************************

נאומה של השופטת הילה גרסטל



לפני עשר שנים בדיוק, ביום השואה תשס"ו, עמדתי כאן, בטקס זה, ונשאתי דברים.
הוזמנתי אז וגם עתה, לשאת דברים כנציגת הדור השני.
דור שני, שגדל בצל השואה.
דור שני, שחי ונשם כל שעות היממה את השואה, לעיתים באופן מילולי, אך בדרך כלל, באופן בלתי מילולי.
כן. נולדתי וגדלתי בבית של ניצולי שואה.
אימא, ילידת סוסנוביץ שבזגלמביה.
אבא, יליד לודג'.
השואה גרה אתנו, עם אחי הבכור ואיתי, בני הדור השני, בבית.
מכל פרט, מכל תמונה, מכל קיר, מכל דבר מאכל, מכל תכנית רדיו, ניתן היה לחוש בשואה.
מכל דאגה, מכל שמחה, מכל עצב – ניתן היה לחוש בשואה.
אך בעיקר היה ניתן לחוש בשואה, מצד אימא, משני דברים עיקריים:
הראשון - מהשתיקות הארוכות של אימא. מהסירוב העקשני לדבר על מה שהיה שם. מכדורי ההרגעה שהייתה נוטלת מגיל צעיר ביותר, כדי לאפשר לה להמשיך ולשתוק, ולהמשיך ולאחסן את הזיכרונות הקשים כל כך בתא מטען אישי סגור ומסוגר.
השני - מהחיפוש הבלתי נלאה אחר קרובי המשפחה האבודים, אותם ראתה לאחרונה ביום בו הנאצים לקחו אותה מביתה והיא רק בת כ-15 שנים.
אימא, שהייתה בת 14 בלבד כשפרצה המלחמה, איבדה באותה מלחמה איומה, את כל משפחתה. על כל דרגותיה. ובמשך עשרות שנים, כל עוד הייתה צלולה, המשיכה לחפש ולו ניצול אחד ממשפחתה. היא הייתה צמודה ל"מדור לחיפוש קרובים", כל עוד היה מדור כזה, ונסעה ברחבי הארץ, לעיתים איתנו, באוטובוסים, כדי לנסות ולאתר בני משפחה, אך הכול היה לשווא. אימא לא מצאה אף ניצול נוסף ממשפחתה, עד יום מותה.

לפני עשר שנים בדיוק, ביום השואה תשס"ו, עמדתי כאן, בטקס זה, ונשאתי דברים.
שני הורי היו אז בקהל. וגם חבריהם הרבים. הורי האזינו לדבריי בעיניים נוצצות, וחשו, גם אז, שהם ניצחו את הצורר הנאצי.
הורי לא כאן עוד. הם נפטרו בהפרש של חודש וחצי זה מזה לפני כשנה וחצי.
כמו ניצולים רבים אחרים.
עם פטירתם, לקחו עמם, הורי והניצולים האחרים, את השואה שלהם אל קברם.
מה שהם לא הסכימו לספר, או לא היו מסוגלים לספר, או לא הספיקו לספר, לא נדע לעולם.
אין ספר היסטוריה שיכול להכיל את כל שעברו הוריי והניצולים האחרים. אין אנציקלופדיה שיכולה להכיל זאת.
אין אף דרך להעלות על הכתב ולתאר באופן מלא את שהתרחש.
אלה שנולדו וגדלו במשפחות רגילות, מוקפים באהבה וחום. ובאחת, נטרפו קלפי חייהם, והם עומתו עם הרוע, האכזריות, חוסר האנושיות וחוסר התקווה.
אלה שמשך שנים, נאלצו להתמודד עם הקשים שבאתגרים: לשרוד, אך לשמור על צלם אנוש במאבק ההישרדות הזה.
אלה שקמו מעפר חייהם, לאחר שאבדו להם היקרים מכול, גייסו את כול כוחות הנפש והגוף, אותו גוף שכבר לא נשמע להם בשל רזונו וחולשתו, והקימו את מדינת ישראל.
אלה שהקימו משפחות, ונלחמו יום יום את מלחמת הקיום הכלכלית, וחלקם נלחמים אף עד היום.
אלה שגידלו אותנו, בני הדור השני, באהבה, מסירות אין קץ, דאגה, אכפתיות והקרבה.
אלה שבזכותם גדלנו, אנו בני הדור השני, כעם חופשי בארצנו, עם ביטחון עצמי, בריאים, חזקים, בטוחים בקיומנו הפרטי והלאומי, ויודעים שמאחורינו עומדת חומה בצורה התומכת בנו ללא סייג וללא תנאי.
אלה שאפשרו לנו, בעצם קיומם והווייתם, לבנות את משפחותינו, לגדל ילדים משלנו, ונכדים משלנו, באהבה רבה.
חלקם כבר לא אתנו היום הזה, אך חלק אחר אתנו כאן היום, מבוגרים אמנם, אך זקופים רוחנית, ויכולים להביט לאחור בגאווה עצומה.
השרביט שאוחזים הניצולים שאיתנו, עובר אלינו, בני הדור השני והשלישי.
את התעלומה הזו, של איך שרדו הורינו את התופת ההיא, איך קמו מעפר חייהם, והצליחו לעשות את שעשו, לא נפענח כנראה לעולם.
את התודה על מה שהיו עבורנו, על האות והמופת שלאורם גדלנו, אמרנו בדרך זו או אחרת במהלך חייהם, ונמשיך לומר כל עוד יתאפשר זאת,
אך את מה שהיה שם, ככל שאנו יודעים. את סיפור חייהם, את סיפור השואה, האישי והלאומי, מוטל עלינו להעביר הלאה.
אנו גדלנו עם השואה בביתנו.
ילדינו, בני הדור השלישי, הכירו את סבא וסבתא, ניצולי השואה.
לחלק מנכדינו הרכים, יש עדיין זיכרון מסבתא רבתא וסבא רבא, שהיו ניצולי שואה. אך זיכרון זה מתעמעם והולך.
לנינינו, לא יהיה כל זיכרון אישי כזה.
הם יקראו על השואה בספרי ההיסטוריה, ויתכן שהיא תתערבב להם עם מלחמת האזרחים בספרד, אולי רומי, אולי יוון.
ועלינו, בני הדור השני, מוטלת החובה שלא כך יקרה.
אנו חייבים להבטיח שזיכרון השואה לא יקהה ולא ייעלם.
שכל אחד ואחת מבני משפחתנו, ייקח עמו לכל חייו, את הזיכרון הזה, גם אם לא חווה אותו אישית.
רק בכך נמלא את צוואתם של הורינו, אלה שאיתנו ואלה שכבר לא איתנו, ואולי גם נבטיח בדרך זו, שילדינו וצאצאינו הנוספים, יבינו שאין לנו ארץ אחרת. שמדינת ישראל היא הבית של כולנו. שגם אם לא קל כאן, וגם אם קיימות מחלוקות, זה הבית של העם היהודי, שאת המשך קיומו כאן, צריך להבטיח.
ניצולי השואה הנוכחים כאן, ההורים שלי ושל שכמותי, שכבר לא איתנו, ניצחו את הצורר הנאצי. המעמד הזה הוא עדות לכך.
אנו, בני הדור השני, חייבים להם ולנו, להנציח את הניצחון הזה.

אמרתי אז שכבוד גדול נפל בחלקי לשאת דברים בטקס זה כבת ליוצאת זגלמביה. אמרתי גם שבצד הכבוד הגדול וההתרגשות הגדולה, זו הזדמנות לומר תודה. לומר תודה לניצולי השואה הרבים שגדשו את רחבת הטקס, ששרדו את התופת והגיעו עד הלום.
אלה שבזכותם יכולתי אז ויכולה אני גם היום, לעמוד כאן, ולשאת דברים.

****************************


                        אלוף במיל' אליעזר שקדי, מפקד חיל האויר לשעבר

לחץ כאן לשמיעת נאומו של אלוף אליעזר שקדי

****************************
מדליקי המשואות

משואה ראשונה תעלה יובל שמרלינג.

אני יובל שמרלינג בת עשר וחצי.
אני נינתה של ידג'ה פוקס לבית מיטלמן וברוך פוקס.
נכדתם של הילה גרסטל, לבית פוקס, וראובן גרסטל.
ביתם של זהר שמרלינג לבית גרסטל, ואמיר שמרלינג.
סבתא רבא שלי , ידג'ה, נולדה בסוסנוביץ שבחבל זגלמביה, והייתה הילדה הקטנה ביותר במשפחה בת 8 נפשות.
אני רוצה לספר לכם קצת על סבתא רבא שלי.
היא הייתה רק בת 14 כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
לא בהרבה מבוגרת מגילי שלי.
בתור הבת הקטנה, הייתה סבתא ידג'ה מפונקת מאד.
גם הוריה וגם אחיה, טיפלו בה במסירות, ומילאו את כל רצונותיה. שום דבר בחייה הצעירים לא הכין אותה לגיהינום שפרץ אל חייה עם פרוץ המלחמה.
היא חלמה להיות רופאה, והצטיינה בלימודים בבית הספר היסודי בו למדה. היא הייתה חברה בתנועת הנוער הציוני, והאמינה שהעולם טוב ומטיב.
גם כשהאנטישמיות התפשטה בסביבתה, והיא נזקקה לליווי של אחיה המבוגר כדי לחזור בבטחה מבית הספר הביתה, האמינה שיהיה טוב.
גם כשהיה מחסור במזון ותרופות, כשהיה קור כבד ולא הייתה כל אפשרות לחמם את הבית , היא האמינה שיהיה טוב.
גם כשאביה נפטר בשל התנאים הקשים, ושני אחיה הבוגרים ברחו לרוסיה, נשלחו לסיביר ונפטרו שם, האמינה שיהיה טוב.
אבל, כשהייתה סבתא רק כבת 15 דפקו הגרמנים בדלת ביתם ואספו את כל הנערים והנערות למקום כינוס.
זו הייתה הפעם האחרונה שסבתא רבא שלי ראתה את בני המשפחה שלה.
זו הייתה הפעם האחרונה של החיים הקודמים והמאושרים של סבתא.
זה היה היום של התנפצות החלומות לעתיד טוב, גם אם סבתא לא ידעה ולא הבינה זאת באותו יום.
ממקום הכינוס הועברה סבתא ידג'ה עם חברותיה ורבים נוספים אחרי 3 ימים למחנה עבודה בחבל הסודטים. הן עבדו בטוויה, 12 שעות כל יום, עם ידיים במים רותחים, כשמידי פעם, המים חושמלו כדי לענות ולפגוע באסירות.
המשגיחות היו אכזריות.
להתקלח אפשרו להן פעם בשבוע.
אוכל לא היה להן כמעט.
ועדיין סבתא לא איבדה את התקווה.
גם כשהעבירו אותה למחנה עבודה אחר, להכנת תעלות ומחפורות לטנקים, סבתא לא איבדה את התקווה.
היא הייתה רזה וחולה וחלשה ובודדה, אך לא איבדה את התקווה.
ב- 8.5.45 שוחרר המחנה בו הייתה סבתא ידג'ה על ידי הרוסים.
גם אחרי השחרור, אותו סבתא חגגה כיום הולדת נוסף כל שנה, הרוע לא נגמר.
הוא הוחלף ברוע של הרוסים ושל הפולנים.
גם כשחזרה לסוסנוביץ, נתקלה באנטישמיות קשה ואז גם גילתה שאף אחד מבני משפחתה לא שרד את התופת.
לא נותר לה אף אחד בעולם. ולא הייתה לה גם תשובה לשאלה : למה דווקא היא היחידה שניצלה.
וכך, בת 20 בקושי, לבד בעולם, החלה סבתא ידג'ה את המסע לארץ ישראל.
דרך מחנה הכשרה באיטליה, שם הכירה את סבא רבא שלי, ברוך פוקס, הגיעה בינואר 1946, באניית מעפילים "אנציו סירני" לעתלית.
סבא רבא ברוך, שנולד בלודג', ניצל מהתופת בדרך אחרת.
כל עוד הייתה סבתא צלולה, ניסתה היא למצוא קצה חוט לבני משפחתה האבודים. התעלומה הזו, של היעלמות כל בני משפחתה, ליוותה אותה עד יום מותה, ללא פתרון.

סבא ברוך וסבתא ידג'ה הקימו משפחה בארץ ישראל.
משפחה חמה ואוהבת ומעניקה ומפנקת. משפחה ציונית.
נולדו להם 2 ילדים, 5 נכדים, ו- 10 נינים סבא וסבתא נפטרו לפני כשנה וחצי בהפרש של חודש וחצי .

אני משיאה משואה זו לזכרה של סבתא רבא שלי, בת זגלמביה, שבזכותה ובזכות סבא רבא ברוך, הוקמה המשפחה החמה והאוהבת הזו. המשפחה שהצמיחה מתוכה ילדים, נכדים ונינים ציוניים, אוהבי אדם ואוהבי המדינה.
משפחה התורמת לקהילה, לאיחוי השסעים ולצמצום פערים.
משפחה, שבאמצעות סבתא הילה, תרמה גם תרומה משמעותית למערכת המשפט במדינת ישראל, לחיזוק שלטון החוק ושיפור אמון הציבור בו.


משואה שנייה מעלה רועי מרין .

אני רועי מרין בן 26
אני נין של יצחק וגיטל מרין, מבנדין ..
ב 1 באוגוסט 1943 החל חיסול הגטו, ב 3 באוגוסט 1943 גורשו לאושוויץ. גיטל ,יצחק וכל בני המשפחה המורחבת לאחר גילוי הבונקר בו הסתתרו
גיטל, סבתא רבא שלי, בחוכמתה ידעה מה היעד של רכבות אלה, והצליחה לדרבן את שני ילדיה- שאול ודינה לברוח מתחנת היציאה של הרכבת .
הילדים בני 10 ו-8 מצאו את דרכם לאניאלה, ושם הוחבאו ע"י הבחורה הצעירה בתוך חדרון קטן במשך שנה וחצי. תקופה בה לא זכו לראות אור יום, ולתקשר עם העולם החיצון. עם תום המלחמה יצאו ממקום מחבואם כדי לגלות שמכל תושבי העיר היהודים רק ספורים בלבד שרדו את המלחמה והוריהם בין הנרצחים. על אומץ ליבה הוכרה אניאלה כחסידת אומות עולם.
בין היחידים שחזרו לבנדין בחיים הייתה דודתם שרה ספלבינסקי לבית מרין ששרדה את המלחמה עם בנה במזרח פולין. היא מצאה את שני הילדים והייתה להם כאם
לאחר קום המדינה עלו לארץ ושם התחילו את חייהם.
סבי שאול מרין היה נער מוכשר, והצליח להשלים את לימודי היסודי והתיכון בתוך שנים ספורות. בתום לימודי התיכון התקבל לעתודה האקדמאית, שירת בצבא כרופא גדודי וחטיבתי ולאחר מכן התמחה ברפואת עיניים.
סבי שהחל, תרתי משמע, בתחתית הבור הצליח להתרומם למעמד עולמי בתחום רפואת העיניים. תחת ידיו הוא החזיר מאור עיניים לאלפי חולים בישראל אפריקה וארצות הברית. סבי נפטר לפני שלוש שנים לאחר קריירה מפוארת.
אבי, דר עופר מרין, ממשיך את דרכו. אבי מנתח לב, מנהל יחידת הטראומה , וסגן מנהל בית החולים שערי צדק. כמו סבי, גם הוא פעיל מחוץ לגבולות ישראל. אבי מפקד מזה עשור על בית חולים השדה של מדינת ישראל, ולקח חלק במשלחות צה"ל לאזורי אסון ובכלל זה- להאיטי , יפן, הפיליפינים ונפאל.
אני, רועי, ממשיך מסורת זו- ולומד שנה ראשונה רפואה בטכניון.
אני משיא משואה זו לזכרם של סבא וסבתא רבא שלי, שבכות תושייתם זכיתי להיות חלק ממסורת משפחתית של עזרה לזולת, ונתינה ללא גבולות, ללא הבדלי גזע ודת. בניגוד למה שהם, יחד עם ששה מיליוני יהודים, לא זכו לו.


משואה שלישית יעלה ערן פניני.

ערן פניני דור רביעי למשה אהרון פרלשטיין, חסיד גור שהפך ציוני, יליד סוסנוביץ , דור שלישי למנחם פרלשטיין – פניני, יבדל לחיים טובים, ניצול שואה ודור שני לדוב פניני , יליד ישראל.
אילו יכולתי הייתי שואל את סבתא רבתא שרה מה חשבה וכיצד הרגישה כאשר ייעצה לסבא שלי, מנחם ולאחיו פנחס לברוח לרוסיה לבדם. מעשה שהיה כך היה, כפי שסיפר סבי:
אחיו של סבי, פנחס, נעצר כי נכלל ברשימת המיועדים ל"משלוח" למחנה עבודה. יוז'ק קוז'וק מראשי הנוער הציוני בסוסנוביץ' שחרר אותו וייעץ לו לברוח לרוסיה. פנחס חזר הביתה וסיפר לסבי, שהיה אחיו הקטן, ולאמו על העצה שקיבל ושלושתם ביחד החליטו כי סבא ופנחס יברחו דרך קרקוב (שם היה דודם יוסף) לרוסיה.
סבתא שרה ביקשה שילכו הם הצעירים ויצילו את עצמם, בלעדיה שכן היא כבר זקנה ושלא ידאגו לה. אכן, הם יצאו לרוסיה ועברו בדרך אצל דודם יוסף בקרקוב.
כשהגיעו לרוסיה נעצרו על ידי הרוסים והצליחו לברוח, ובשלב מסוים איבד סבי את אחיו ונשאר לבדו בעולם והוא רק בן 18. עבר ערים רבות, אזורים שונים והגיע אף לסיביר. בשלב מסוים גויס לצבא האדום.
את תלאותיו בעת שהותו ברוסיה סיכם סבא:
"בשהותי בברית המועצות הייתי מנהל חשבונות, גונב גבולות, קוטף כותנה, כורה פחם, גנב (פחם), פועל בניין, סבל, הומלס, עגלון, סנדלר, חייל בצבא באדום וביצעתי עוד כל מיני עבודות כדי לשרוד".
כחייל בצבא האדום, היה סבא מנחם בין משחררי מחנה ההשמדה מאיידנק ומשם יצא לארץ ישראל.
אני מאמין ומקווה שסבתא שרה הייתה שלמה עם החלטתה כשאמרה לסבי לברוח כי האמינה שישרוד. יעידו כי החלטתה הייתה הנכונה שני ילדיו וכלתו, שלושת נכדיו ותשעת ניניו שמלווים את סבא גם היום, בגיל 94.


משואה רביעית תעלה חדוה לבנה.

חדוה לבנה, בתה של הלה – עפרה לוסטגרטן, לבית פריידמן מבנדין - סוסנוביץ, תבדל לחיים טובים, מעלה זכרם של סבתא פריידה וסבא חיים-פישל ולזכרה של השפחה כולה.
"סבתא וסבא" צמד מילים שלא זכינו, אחותי שרית ואנוכי, לאמרם מעולם - הורינו שניהם, היחידים שניצלו מכל בני משפחתם הענפה. היום שתינו זכינו לחוות את חווית הסבתאות. רצינו שתדעי, סבתא פריידה שתחת שלושת נכדיך, שתי בנותיך הגדולות, ושאר בני המשפחה שאבדו, אמנו/בתך ששרדה, עפרה זכתה ל-5 נינים.
למדנו להכיר אתכם סבא וסבתא מסיפוריה של אמנו, למדנו על משפחה חמה, ערכית, אמידה אך צנועה. משפחה דתית שביתה פתוח לארח אורחים רבים בכל שבת ובחגים. משפחה שמנהלת בית מסחר מצליח ובמקביל פעילות התנדבותית של נתינה וגמילות חסדים.
כן סבתא פריידה ,הנחלת לכולנו מורשת משפחתית של נתינה ועזרה לזולת. בתך עפרה -אמנו היקרה- בת 91 , עדין פעילה כמתנדבת בשרות לקשיש בבטוח לאומי ובהתארגנות ההומנית "עמך", אנחנו שתינו בחרנו במקצוע העבודה הסוציאלית כדרך חיים ושתי בנותיה של חדוה - הנינות נכדות - אחת, עובדת סוציאלית עם נערות בסיכון והשנייה, מתנדבת בעמותה לעזרת פליטים.
מגיל צעיר שמענו בפרוט את כל קורות המשפחה במלחמה ואת קורותיה של אמנו בגטו, במחנות העבודה, בצעדת החורף הנוראית עד למחנה ברגן-בלזן, על הרעב והמחלות הקשות-השחפת והטיפוס- לצד החברות האמיצה בברגן-בלזן, על יום השחרור, ה- 15.4.45 שהגיע כשאימא כבר שכבה מחוץ לצריף בצד מעולפת על סף המוות.
ושמענו על השיקום המפתיע, על החברויות החדשות של הניצולים, העלייה לארץ באניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" בפיקודו של לובה אליאב ,ושוב המחנות בקפריסין והעליה לארץ במלחמת השחרור.
בילדותינו ראינו טבעת קטנה שאימא שומרת ולימים שמענו את הסיפור הבלתי יאמן. כן זו הטבעת שאתם סבתא וסבא נתתם בידיה של אימא יחד עם זוג עגילים וכסף ,שמתם הכול בשקיק בד קטנה ואמרת לה שאם היא תישאר לבד ותצטרך עזרה היא תוכל למכור ולהיעזר בזה כדי לשרוד. ואימא בדרך מופלאה הצליחה לשמור ולהחביא אפילו בפה, את השקיק עם הטבעת והכסף.
אך הרגעים הקשים מכל היו ונשארו רגעי הפרידה , או ליתר דיוק ההפרדה האכזרית של אימא מכם סבתא וסבא. באוגוסט 1942 ,עת הצטוו כל יהודי סוסנוביץ, בנדין, ודומברובה להתייצב עם כל בני משפחותיהם התחילה הסלקציה ל"ימין" ו"שמאל". אמנו שעבדה בבית-חרשת הלכה אתך סבתא יד ביד והייתה בטוחה שתצליח להציל אותך וביחד תעברו לשורה של הצעירים והעובדים אך הגרמני הפריד ביניכן במכת יד חותכת , אותך העביר לצד שמאל של המבוגרים והזקנים ואותה לצד ימין לעבודה לחיים...הפרידה הטראומטית והגעגועים העזים ליוו אותה כל החיים. לאורך כל השנים אימא חייתה ושחזרה את אותם רגעים קשים. 
אימא ממשיכה לספר ואף כתבה ספר על כל קורותיה והיא באישיותה המיוחדת והקורנת, באהבתה לזולת ובפועלה לאורך כל השנים מגלמת את הגבורה והתקומה ואת ניצחון רוח האדם ! ואנחנו בנות הדור השני והדור השלישי נמשיך לפעול ולספר.


‏משואה חמישית מעלה ארז קליר.

‏אני ארז קליר, נכדו של יצחק צ'רנס, יבדל לחיים טובים. סבי איז'ו, כפי שהכול מכנים אותו, נולד בסוסנוביץ למשפחה בורגנית ‏אמידה. לאיז׳ו היו חמישה אחים ואחיות, בן הזקונים לאביו שמואל ולאמו אסתר .
בסיומה של המלחמה, נותרה מכל המשפחה רק נאד׳גה ( Nadjia), האחות הבכירה שאיבדה את רותי בת השלוש כשנקרעה מזרועותיה, ואת אבי ילדה וסבי, איז'ו.
‏צ׳שה, האחות המוכשרת כ״כ, נתפסה זמן קצר לפני שהיתה אמורה לעלות לפלסטין, ונספתה בירקנאו .
צ׳שה - לו רק ידעת, שאחיך הקטן, איז׳ו, שרד את שבעת מדורי הגיהינום במשך 4 1/2 שנים (דרך חמשה מחנות כפיה), ועם אשתו המנוחה יהודית ניצולת אושוויץ גם היא, הגיעו לפלסטין לאחר מאסר בקפריסין ואיזו נלחם במלחמת העצמאות וזכה לחוות את הקמת מדינה לעם ישראל - היית בוודאי חושבת - זה רק חלום. איז׳ו גם הצליח להקים בית, ובארץ המכורה תקע שורשים עמוקים - נולדה בארץ הבת - זו אמי - דליה וליד סבי - איז׳ו, יושבת גם בתי הקטנה דפני ואחותי האהובה ג׳סיקה ולידה יושב מיכאל קוחן בנה של נאד׳גה . כולנו כאן עדים, לדור ודור ונשבעים להמשיך ולזכור ולעולם לא לשכוח את הזוועות והטראומה שקרעו את רבדי חיינו וחיי עמנו.
המוטו של איז׳ו - ״ כל זה שנשארתי בחיים....זה מזל״.
אבל לא רק מזל היה לסבא שלי - אלא תושיה, אמץ לב, ובעקר היכולת המדהימה במשך ארבע וחצי שנים של תופת לא לאבד צלם אנוש בתוך הגיהינום.
בסוף המלחמה, לאיז'ו מלאו 19 שנים והוא שקל 45 ק"ג.
יומיים לאחר השחרור קיבל איז'ו חום גבוה וטיפוס הבטן. אושפז בבית החולים הצבאי-אמריקאי, היה במצב אנוש ומחוסר הכרה. הדבר היחידי שהוא זוכר מאותה תקופה הוא שהוסרו הבגדים מעליו והשילו את נעליו כי נאמר עליו "הוא כבר לא יצא מזה לחיים"...
והנה אנחנו כאן - 70 שנה אחרי - ביער זיכרון זה ליד מודיעין בדרך לירושלים עומדים בין העולמות - העבר, ההווה, והעתיד עדים לאבדן הנורא
ומצווים - לזכור, לעולם לא לשכוח,

משואה שישית תעלה נוגה לבון.

נוגה לבון נכדתם של המנוחים שלום ותושיה הרצברג, צאצאים למשפחות הענפות גראוברט, גוטמן והרצברג שהתגוררו בבנדין דורות רבים.
משפחת הרב יששכר בעריש גרוברט , רבה הראשי של בנדין.
משפחתה של הבת הרב רלה ובעלה שלמה גוטמן, שמנתה מאות צאצאים אשר נספו בשואה.
רלה גוטמן הייתה בין מקימי ארגון זגלמביה ובנה אלכס גתמון, פעיל מחתרת, נוקם בנאצים, איש חיל האוויר, שליח המוסד ומפקד המבצע להעלאת יהודי מרוקו.
בתה תושיה הרצברג לבית גוטמן נישאה בגטו לבעלה הרצברג, בן חמישי למשפחת הרצברג הענפה שכולה נכחדה בשואה. תושיה הרצברג הייתה במלחת העולם השנייה חברת מחתרת הנוער הציוני "נאשה גרופה" שפעלה להברחת יהודים מפולין דרך סלובקיה לארץ ישראל. פעלה רבות להנצחת השואה בארץ ובחו"ל הייתה בין מייסדי "משואה", המכון להוראת השואה, ופעלה להקמת אנדרטות בארץ ובפולין, ולהנחת מורשת השואה בקרב תלמידים. פעלה בהתנדבות בעיר רמת גן בשכונות מצוקה ולמען נזקקים. על פעילותה ההתנדבותית הוענקו לה אות "יקירת העיר" רמת גן ואות הנשיא למתנדב.
שלום הרצברג היה חבר ההנהלה הראשית של תנועת "הנוער הציוני" בוורשה. פעיל במחתרת הבין-תנועתית בגטו בנדין. לאחר חיסול הגטו נשלח למחנה כפייה והשתתף ב- "מצעד החיים". מיד לאחר המלחמה בשנת 1945 התנדב למודיעין האמריקאי ושימש חוקר שבויים נאצים. בסיוע האמריקאים, ארגן את ה- "בריחה" לארץ ישראל בגבול גרמניה צרפת. בשנת 1951 עלה לישראל והיה תעשיין מצליח ומעורה בפעילות הציבורית. היה בין היוזמים להקמת אתר הנצחה של ארגון זגלמביה וממייסדי המכון ללימודי השואה "משואה", וחבר פעיל בהנהלתה כיו"ר ועדת הכספים.

להלן קטע מספרה של תושיה הרצברג "החול הצוחק":
כעת בלילה בכפר הגרמני הזה עתיד שלום הרברג להשיב לקצין המודיעין האמריקאי שיחד עמו חקר שבויים נאציים, על השאלה הכואבת "למה לא התנגדתם לגרמנים?". תשובה מוחשית וללא מילים:

...הם בחרו בכפר על המפה, הם ערכו ביקור-פתע אצל ראש הכפר ושלום בקול מורם ובוטח ציווה עליו, על ראש הכפר, לאסוף עד שעה 12 בלילה, את כל התושבים בכיכר הכפר.
"אם איש אחד יימצא בביתו, יישרף כל הכפר" - צעק. "כך דברו הגרמנים אלינו" - הסביר לקצין, ונסע לפונדק. השעון הראה את השעה שתים-עשרה בלילה. הג'יפ נעצר בכיכר הכפר. לאור פנסי המכונית נראו מאות אנשים, העומדים בשתי קבוצות נפרדות, בשקט ובדממה, פה ושם נשמע בכי חנוק של ילד. אוירה של פחד וחרדה מילאה את השטח.
שלום הביט בהמון המבוהל שלפניו ונדמה היה לו, שהוא רואה ביניהם את פניהם היקרים של אימו, של אביו, של אחיותיו עם ילדיהן. אותם מבטים, אותה חרדה, ואותו ניצוץ של תקוה. אותו פחד מפני האיום האכזרי: כל הכפר יישרף.
שלום ידע: אף אחד לא נשאר בביתו. גם אז כולם התייצבו. התרגיל הצליח: ההמון ציית לפקודה של כוח אכזרי.
"להתפזר לבתיכם!" – ציוה שלום ובקפיצה עלה על הג'יפ ליד הקצין האמריקאי. הקצין היה המום. הוא נהג בג'יפ והחריש. באמצע הכביש בלם בפתאומיות את הרכב ואמר:
"הבנתי. עכשיו הבנתי הכל"...


משואה שביעת תעלה גל בן טוב.

גל היא נכדתו של המנוח עוה"ד ד"ר אריה בן טוב.
אריה בן טוב למד בגימנסיה היהודית הציונית על שם שמעון פירססנברג בבנדין. שבין בוגריה נמצאים בין השאר שני חתני פרס ישראל - פרופ' יהושוע פראור ופרופ' נתן נולובלום.
כחניך הנוער הציוני - בזמן הכיבוש הנאצי פעל בין הנוער. גורש לאושוויץ ב- 1-8-1943 ושוחרר בינואר 1945 תוך כדי בריחה. איבד הורים, 5 אחים ואחיות, נשאר יחיד מהמשפחה. לאחר המלחמה פעל בקרב שארית הפליטה בפולין, אוסטריה, איטליה וקפריסין ועסק בארגון בני נוער לעלייה ארצה בקיבוצי המעפילים. בקפריסין רכז את הפעולה התרבותית ובעלותו ארצה נתקבל לבית הספר לפעילי ההסתדרות.
גויס לצה"ל כקצין חינוך גדוד 32 – של יוצאי השרון. כעולה חדש רכז בדרגת סגן את פעילות התרבותית והסעד של הגדוד ומחנה החזית במלחמת העצמאות. שימש כמסביר הפעולות הצבאיות במשך שנים לאחר מכן.
לאחר השחרור נתמנה כמזכיר פרלמנטרי מהראשונים בכנסת של מפלגה הפרוגרסיבית. היה דוברה, מקשר עם העיתונות עד 1958. בתקופה זו למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וקבל תואר מוסמך למשפטים ב- 1957.
מ- 1957 עבד כעורך דין עצמאי בעבודה הציבורית. המשיך לפעול במסגרת הפרוגרסיבים הליברליים העצמאיים והליברלים. שימש חבר הועד המנהל ומליאתה של רשות השידור בין השנים 1974-1978.
בכל שטחי הפעולה שלו התמסר לפעילות הקשורה בהפקת הלקחים מן השואה, למידת ההיסטוריה של התקופה הזו, והנהלת זכר היהדות הפולנית והאירופאית לדורות הבאים ובדרכים שונות.
מצד אחד שימש יו"ר ההתאחדות של יוצאי פולין מאזור זגלמביה וסגן יו"ר ההתאחדות הכללית של יוצאי פולין - ומאידך חתר לאורך כל השנים ללמוד על השואה מבחינה מדעית.
הרצון להבין את אירועי השואה מבחינה מדעית הביא אותו לספסל אוניברסיטת תל אביב בסוף שנות השבעים ללימודי ההיסטוריה, בהנחיית פרופ' שאול פרידלנדר. כתב עבודת מחקר על הועד הבינלאומי של הצלב האדום במלחמת העולם השנייה ופעילותו למען היהודים - במיוחד על רקע האירועים בהונגריה.

להלן סיפור הבריחה מתוך ספרו של אריה בן טוב "ובחלומי אני שומע את קולה של אימי":

הבריחה:
... ב- 17 בינואר 1945 ניתנה הוראה שאין לצאת לעבודה, השמועות אמרו שהצבא האדום קרב. היה נראה לנו שעכשיו הגיע סופנו, שישמידו אותנו, את כולם. למרבה פליאתם במקום זאת, ניתנה לנו פקודה להתכונן, להתלבש להתארגן - ולצאת לדרך.
אנשי ה- אס. אס. העמיסו את חפציהם על עגלות וכסוסים נבחרו עצירים, שנראו חזקים.יצאנו את השער ופתחנו בהליכה. הגענו למסילת ברזל והעלו אותנו על רכבת משא. שרר קור חריף, קור של חורף. היינו ללא בגדים חמים או כסות חמה כלשהי. הרכבת זחלה באיטיות נוראית. במשך יומיים התקדמנו רק שבעה ק"מ. רבים מתו או נהרגו מיריות השומרים.
ב- 22 בינואר ניתנה לנו פקודה לרדת מהרכבת, כל מי שלא היה מסוגל - נורה בו במקום. הובילו אותנו בשורה עורפית אל תוך היער. הצעידו אותנו רק שני טורים של אנשי אס. אס. מסביב שלג, יער מושלג, ואני חשבתי שרק דבר אחד הם מסוגלים לעשות עכשיו להרוג אותנו ביער.
לפתע ניגש אלי איש אס. אס. ופקד עלי לשאת את המזוודה שלו. קשה אולי להאמין אבל עניתי לו: את המזוודה - לא! את הרובה שלך אני כן מוכן לסחוב! אינני יכול להסביר מנין נבע הדחף הפנימי להמרות את פיו ואיך העזתי להתבטא כך. גם לא אוכל להסביר איך זה שבאותו רגע התחלתי לרוץ, לברוח. הצטרפו אלי עוד כמה עצורים. מאחורינו נשמעו יריות שנורו מרוביהם של אנשי אס. אס.
פנים אל עבי היער, על ידי נפלו אנשים. ככל שהעמקתי לתוך היער ראיתי שאנו מועטים יותר. שקט השתרר סביבנו. הלילה ירד. ...

****************************

מניחי הזרים:

* הנציבה על ביקורת הפרקליטות - השופטת הילה גרסטל
* מפקד חיל האוויר לשעבר - אלוף [מיל] אליעזר שקדי
* סגן ראש עיריית מודיעין - שלמה פאסי
* נציגת הדור השלישי - שגית יוגב
* אדם שידלובסקי Mr. Adam Szydłowski
* נציגת שגרירות פולין Pani Dagmara Bobak vice konsul w Ambasadzie Polskiej w Israelu
* יצחק טורנר בשם המתנדבים בארגון.

****************************

הניצול
מאת מוטי שריד

... " היתה לו בלורית מקורזלת שיער / היתה לו בת צחוק בעיניים
ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים"... (דודו)

הניצול  סבא מוטי שריד (הלוחש לנכדים)

כשהרוח נושב, עת הקיץ מתחיל / קצת לפני הדגלים, זיקוקים ופטיש
על אנשי הפלמ"ח שרים כרגיל / אף דמעה לא מוחים לזכרו של האיש

טכסי זיכרון לא עורכים לו לרוב / לא עולים לקברו – פרחים להביא
וגם לי-לא בן משפחה היה, לא קרוב / לא מודע. רק ניצול
מהעיר של אבי
הוא היה די נמוך. בעצם מאד / בלורית ? הוא היה די קרח
מסביב למדורה לא ידע איך לרקוד / ובארץ-חדש. כמעט כמו אורח

בנות לא הקיפו אותו עד צואר / וממנו סלדו, אולי זה משום
שלבש מעיל צמר ישן ומוזר / ושמא-כי אפו היה צר ועקום...

לא בת צחוק בעיניו, רק מבט מסתתר / לא נחוש, לא אמיץ, לא מלא מרץ – קרבי...
לבתינו הוא בא, כי לא היה לו אחר / והוא-סתם אחד מהעיר של אבי..

אצלנו ביקר תה של ערב לשתות / לפני הקרב על פריצת הדרך
ברובה לא ידע בדיוק איך לירות / ופקודות הוא הבין רק בערך...

סיפר ששרד יחידי מביתו / מלבדו-לא נותר חי עוד איש
כנראה שהאל לא התיר למחותו / כי אם הוא לא יחיה – מי יאמר אז "קדיש"... ?

אז אמי הורתי, כובע צמר אפור / עם ברכת הדרך נתנה בידיו
והאיש התרגש, הבטיח לשמור / לראשו כקמע-עד סוף ימיו...

שבוע חלף מאז אותו ערב / ואמי למשרד של הגדוד הובהלה
לזהות חפציו של חלל מחרב: / כובע של צמר, מעיל, חבילה.

משם-לא נבין איך הוא שב, איך חזר / ושם-אין איש שיידע מה קרה לו
אבל כאן הוא הקריב לא רק את היקר / כי אם את הדבר היחיד שהיה לו...

וכך, לעתים, כשהרוח עובר / עיתונים ישנים אל הדרך מביא
אז אתמה ואשאל: היש עוד זוכר / את הניצול מהעיר של אבי ?


לחץ כאן לסרט וידיאו שמתאר את הטכס

לחץ כאן לגלריית תמונות מהטכס

לחץ כאן לקישור לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי פוטזמן