הנקה סולניק פינקלשטיין ז"ל
רביעי, 24 ינואר 2018
נולדה ב LUTOMIERSK לוטומירסק. וחיה עם משפחתה ברח' טרגובה שבעיר סוסנוביץ.
במהלך השנים לא הרבתה לספר את הקורות אותה בשנות התופת.
ידענו שחיה עם משפחתה בגטו בתנאים קשים מנשוא ושהבריחה נשק על גופה וכן שנשלחה לאושוויץ יחד עם אחיה הצעיר שייעה הי"ד שביקש לקפוץ מהרכבת, אך היא עיכבה בעדו.
שבועות ספורים לפני שנפטרה כשמצבה החמיר נראה היה שהיא מבכה על כך ומבקשת את סליחתו על כך שלא אפשרה לו לפעול כפי שביקש ואולי היה ניצל.
לאחר פטירתה, מצאנו מספר דפים מצהיבים כתובים בפולנית שהתבררו כ-2 שירים שכתבה על אחיה שנספה.
וכן תחילתו של תיעוד על שראו עיניה . התיעוד קצר ונקטע באיבו.
אמנו נהגה לספר שלאחר המלחמה לאחר שנישאה ב BAYREUTH בירוייט שבגרמניה לאבינו ז"ל
ולאחר שהגיעו לא"י לעיר עכו. החלה לכתוב את זיכרונותיה. אלא שהדבר גרם לה לסיוטים ולחוסר יכולת לתפקד. אבינו ביקש לדבריה שתפסיק את התיעוד. והיא הבטיחה שכך תעשה ודבקה בהבטחתה לאבינו עד יום מותה.
כך שהשירים והתיעוד הקצר הם בעצם כל שנותר.
מלבד כמובן כל הדרך שהתוותה לנו המורשת שהעניקה לנו והאהבה שהרעיפה עלינו.
ממנה למדנו להאיר פנים ולתת ללא תנאי. להקשיב ולאהוב. לכולם, לכל אדם באשר הוא, ובודאי לקרובים ביותר.
הקב"ה זיכה אותה באריכות ימים לראות נכדים ונינים, ב"ה שבט לתפארת.
כל תינוק חדש שהצטרף למשפחה היווה בשבילה מעבר לשמחה, תחושה של נקמה מתוקה. וכך גם נכתב על החולצות שהכנו לכבוד יום הולדתה ה-90. " גם אני חלק מהנקמה המתוקה של סבתא חנקה".
אמנו, סבתנו- חנקה סלניק, נפטרה ב-ד' ניסן התשע"ח בגיל 93. ת.נ.צ.ב.ה.
נשמח אם יש מבין יוצאי זגלמביה מי שהכיר וידע לספר לנו על הקורות אותה בשנות המלחמה.
מצורפים השירים שכתבה בפולנית ותורגמו לעברית לאחר פטירתה
נשמח אם תפרסמו את שיריה
תודה
ילדיה, נכדיה וניניה
וינטראוב רחל
סולניק משה
ומשפחתם
להלן דפים מצהיבים כתובים בפולנית שהתבררו כ-2 שירים שכתבה על אחיה שנספה
חלום
בזה הרגע ראיתיך
אחי הקטן הזהוב
צוחק לקראתי.
הנה רואה אני את פניך
את עיניך היפות
תוך צחוקך רואה אני
את שיניך היפות.
עומד אתה ליד מיטתי
ומביט בי
ואני מתבוננת
בעיני התכלת היפות שלך
בשיערך הבהיר
הגבות והריסים הכהים
וכעת אני רואה את תמונותיך
עיניך העצובות כבר כהו
פניך התקדרו
עיניך כבר אינן צוחקות
כמו פעם
הנקה סולניק פינקלשטיין
מלאו שלוש שנים
בקרון הנוסע הכיוון
סוסנוביץ' – אושוויץ
נפרדת ממני
במילים אלו...
אל תשכחי אותי אחותי היקרה
אל תשכחי את יום מותי
אל תשכחי את האש הזאת
שממנה לנוס לא יכולתי
ואת, אחותי, תחיי!
יש לך בשביל מי לחיות
זכרי את אחותך ואת אחיך
אמרי להם כשתראי אותם
שרציתי ויכולתי לחיות
אך הגורל גזר אחרת
ואת אחותי היקרה
שעדה את לתמונה זו
הישירי באומץ מבט לעתיד
שאי נקמה בלבך
תחיי ותזכרי!
נקמה, נקמה, נקמה
הנקה סולניק פינקלשטיין
מחנה מוות בינלאומי
על שעריו מתאים היה לחרות את הכתובת: הבא בשעריי- מן התקווה חדל נא, מכאן אין דרך חזרה. מכל ארצות אירופה הכבושה הגיעו לכאן רכבות עם הנדונים ממחנות הריכוז, מגטו ורשה, לודז' ולובלין. כאן בעיירה הפולנית הגליצאית הרטובה אושוויץ אפשר היה לממש מה שלא נוח היה לגרמנים לבצע במערב. לכאן כינסו את כל מי שהצליח להישאר בחיים, להחזיק מעמד, לשרוד את גטו ורשה, לודז' ולובלין, להשמידם. המשטר הקלגסי של דכאו ומיידנק. כל מי שנדון על ידי הגרמנים למוות נלחם ונאבק והתנגד בדרכים שונות. אנשים בני לאומים וגילאים שונים, גברים, נשים וילדים. יהודים, פולנים, רוסים, אוקראינים, ליטאים, לטבים, איטלקים, צרפתים, סרבים, אלבנים, צ'כים, נורבגים, יוונים, הולנדים, בלגים ואפילו אסירים פוליטיים גרמניים ממחנות גרמניים. קשה למנות את אלפי מיליונים של אנשים שנרצחו במחנה המוות הבינלאומי. רוח נשאה בשדות את אפרם של הנשרפים. אך נשארה מצבה נוראית. מאחורי המשרפה נמצא מחסן ענק מלא בנעליים שנערמו לגובה. מאות אלפי נעליים, ערדליים. אלו נעליהם של הנרצחים. נעלי ילדים קטנטנות, נעלי נשים אופנתיות. נעליים חמות של קשישות, נעליים של אנשים בכל גיל, מעמד ומצב כלכלי. נורא להביט על ערמות אלו של נעליים מתות. אנשים נעלו כל זה. לאיזו תכלית שמרו הגרמנים את המצבה הנוראה הזאת? מדוע אספו ושמרו במחסנים את הנעליים? בפינה מרוחקת של הצריף אנו מוצאים את התשובה. שם נמצאות ערמות של סוליות, עקבים ורפידות, הכול ממוין בקפידה גרמנית אופיינית, כל סוג לעצמו. כל זה היה הולך לגרמנים. היום איש מהם לא ידע על כל זה, איש לא השתמש במשלוחים הגדושים של הביגוד וההנעלה שנשלחו מאושוויץ לגרמניה. אך הגורל רצה שחלק משבויי המחנות שרדו ופגשו את החפצים של ההורים, האחים והאחיות הנרצחים. חבל (בצילום לא רואים המשך השורה) משפט, אין לנו מי שידאג לעוול שלנו. לכן גם היום אנחנו חייבים לסבול למרות השחרור. אין (מילה לא ברורה) שאבדנו את הקרובים לנו ביותר ואת נעורינו. מי יכול (מילה לא הצטלמה) את הבריאות שלנו?
הנקה
