לזכר אמי האהובה, חנה טאובה שלסקי ז"ל
שני, 28 מרס 2016
בדירה היה חדר שינה אחד שבו ישנו הוריה עם אחיה הקטנים. אמי ישנה במטבח עם אחותה לאה. המטבח היה החדר הכי גדול בבית ושם היו מכבסים במכונה מיוחדת. את הכביסה הייתה עושה הכובסת, אישה פולניה שהגיעה בימים מסוימים. בזמן הכביסה היה צפוף ובלגן נורא. בית השימוש היה מחוץ לבית ושימש את כל הבניין. מים לא היו להם בדירה, אישה הייתה מביאה להם כמה דליים גדולים עם מים וזה היה צריך להספיק לכל: בישול, כביסה, רחצה וניקיון.
בחדר השינה היה ארון גדול על כל הקיר. בדירה היה פרוזדור, לאורכו היה ארון עם ספרי הקודש. אבא היה מעיר אותם בבקר לנטילת ידיים בקערה, אח"כ תפילה, ארוחת בקר שכללה פרוסת לחם עם חמאה וכוס חלב.
בבית אמי היה מחסן שבו היו מאחסנים תפוחי אדמה וגזר בשקים גדולים במשך הקיץ לפני שהגיע הקור, כי בימות הקור כשהטמפרטורות צנחו מתחת לאפס אי אפשר היה להשיג את הירקות האלה.
לאמי לא היה תיאבון ואביה היה מנסה כל דרך כדי שתאכל. הוא היה קונה במיוחד בשבילה תפוח טעים, אל היא הייתה חולקת אותו בסתר עם אחותה כדי לא להרגיז את אביה. בצהרים סבתא הייתה מבשלת עבורם. סבתה נפטרה בגיל 70 ונקברה בסוסנוביץ.
אמי למדה בבית ספר דתי ללשון הקודש בשפה הפולנית. הלימודים בביה"ס נמשכו עד שעות אחה"צ. נלמדו הליכות ומנהגים. אסור היה ללבוש חולצות בעלות שרוול קצר. הידיים היו צריכות להיות מכוסות, הרגליים מכוסות, חובה ללבוש גרביים גם בחום הכי גדול, התלבושת הייתה מאד חשובה. בבית אסור היה לקרוא ספרים שאינם ספרי קודש.
כילדה סבלה אמי לעיתים קרובות מאנגינה )שקדים אדומים ונפוחים), ופעם הביאו עבורה רופא מומחה מקטוביץ (העיר הגדולה), כשהיה חשש שתיחנק כתוצאה מהשקדים הנפוחים.
בשנת פרוץ מלחמת העולם אִמי היתה בת 14. היא נלקחה מיד עם פרוץ המלחמה למחנה ריכוז בחבל הסודטים "מחנה פרשניץ". שם עבדה בבי"ח לייצור חוטים וחבלים. כל שעות היום ידיה היו טבולות במים כדי להשרות בהם את החוטים. אמי לא סיפרה על עברה במשך שנות ילדותי, רק לאחר שנולדו ילדיי והכינו עבודות "שורשים", בהן התבקשו לספר על בני משפחתם, החלה לספר על מה שעבר עליה. אמי תיארה את התקופה הזאת כתקופה איומה, בה סבלה רעב נורא וחיה בפחד שמא תילקח בסלקציה, שהייתה מתקיימת מידי פעם, ותישלח להשמדה.
כאשר הסתיימה המלחמה אמי שוחררה ע"י הצבא הרוסי ויחד עם כמה חברות נדדה בפולין, תחילה ניסתה למצוא אם מי ממשפחתה שרד את השואה. היא גילתה כי נותרה יחידה מכל משפחתה. משאת נפשה הייתה להגיע לארץ ישראל ולהקים כאן את ביתה.
את אבי יוסף, ז"ל הכירה בבלגיה, ומשם ניסו להגיע בשנת 1947 בעלייה לא לגלית. הספינה עליה שהו, נתפסה ע"י הבריטים והם נשלחו למחנה פליטים בקפריסין. שם התחתנו. רק לאחר הכרזת העצמאות בשנת 1948 עלו הורי לארץ והתיישבו במושבה: נס ציונה.
אמי הייתה אישה חזקה,חכמה, אצילית ואוהבת אדם. כל מכריה חפשו את קרבתה. היא ידעה להקשיב ולייעץ בתבונה רבה. תמיד הייתה מוקפת באנשים. היא הקרינה חום ולבביות ותמיד ידעה לומר את המילים המתאימות בכל מצב. הייתה אשת סודם של אנשים רבים שיידעו כי ניתן לסמוך עליה. רבים אמרו שהיא פסיכולוגית ללא תעודות. אישה שלמדה דרך החיים וההתנסויות והשכילה להשתמש בחכמת החיים שלה.
היא כל כך חסרה לי!
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
ציפי פריגת
