בנדין – "ירושלים דזגלמביה"
מאת: אלתר ולנר
| בנדין הייתה עיר שתססו בה חיי יצירה, פעילות תרבותית, ציוניות וחלוציות, תנועות פועלים ונוער, חסידות ולימודי תורה. עיר יהודית שלא לחינם זכתה בכינוי "ירושלים דזגלמביה", דוגמת ערים מיוחדות נוספות שהידועה בהן היא עירו של הגאון מוילנא, שנקראה "ירושלים דליטא". |
 |
העיר נפגעה קשות במלחמות הרבות שאירעו בפולין וכן מהמרידות נגד הכובשים הפרוסים והרוסים במאה ה-19, אך היא גדלה והתפתחה בכל זאת תודות לפחם ולמחצבים האחרים שנתגלו באזור זגלמביה[1]
וכך הייתה בנדין למרכז תעשייתי וכלכלי.
ראשוני היהודים באו לאזור עוד במאה ה-13 ורובם עסקו בחקלאות ובמסחר זעיר. הקהילה היהודית הוקמה בבנדין במאה ה-14 הודות למלך קאז'ימיאז' הגדול, שהעניק זכויות מיוחדות ליהודים ואפשר להם להתיישב בעיר ובישובים נוספים באזור: אולקוש, וולברום ועוד. בנדין הפכה לנקודת משיכה לסוחרים שקשרו גם קשרי מסחר עם שלזיה הגרמנית, כפי שצוין במסמכים רשמיים מהתקופה.
במאה ה-15 הוקמו בה בית מדרש, בית כנסת ובית עלמין .
בנדין השתייכה ל"ועד ארבע הארצות" כחלק ממדינת קרקוב- סנדומיר. היא שלחה נציגים לכינוסי ה"ועד" ובשנת 1616 היה נציגה שמואל (סמולוביץ?). למרות סמכויותיו של ה"ועד" על כלל היהודים היו מקרים שבנדין העזה למרוד בגלוי בהחלטותיו משום שמצאה בהן עוול כלפיה.
יהודי בנדין גילו פטריוטיות פולנית בעיקר בתקופת מרד קושצ'יושקו (1794) נגד הכובש הרוסי. אהדתו של הגיבור הפולני הגדול ליהודים הייתה ידועה ברבים ובין ידידיו בפולין ומחוצה לה היו יהודים רבים. הוא ביקש מתנדבים לצבאו ותרומות כסף ובנדין הייתה הראשונה, לאחר קרקוב, שיהודיה נענו לקריאתו. הרב יעקב נתן מייטליס מבנדין ניהל תעמולה לגיוס יהודים לגדודי המורדים של קושצ'יושקו ויהודים רבים התגייסו לצבאו. אין יודעים אם ר' נתן מייטליס שימש ברבנות או באדמו"רות, אך אין ספק שהיה דמות פלאית. הוא נפטר בן למעלה ממאה שנה ונקבר בבית העלמין ברחוב פודזמצ'ה וכאות הוקרה לפעילותו למען פולין, קושטה מצבתו בנשר הפולני.
במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר היו היהודים רוב בבנדין ובידיהם היו בתי מסחר ועסקים שונים וביניהם אטליזים, בתי מרזח ומסבאות.
שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים היו שנים של שגשוג ליהודי בנדין בכל תחומי החיים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והדתיים. בסוף שנות ה-30 מנתה בנדין היהודית קרוב ל- 30,000 נפש.
רובם הגדול עסק במסחר, במלאכה ומעט בתעשייה, בעיקר זעירה. בד בבד עם השגשוג בענפי הכלכלה הוקמו ארגונים ומוסדות כלכליים ופיננסיים, איגודי פועלים יהודיים וכמו כן של סוחרים יהודים. פעלו בה שורה של מפלגות ותנועות מכל הקשת הפוליטית, מזרחי וצעירי מזרחי (תורה ועבודה), אגודת ישראל, ציונים כלליים, פועלי ציון שמאל וימין, מפלגת העבודה הציונית "התאחדות", ה"בונד", הרוויזיוניסטים ועוד. בתנועות הנוער השתתפו אלפי בני נוער, שהיוו בשנות המלחמה מסד לפעילות מחתרתית והתנגדות יהודית נגד הנאצים. תנועות הנוער הציוניות ובפרט "דרור", גורדוניה", "השומר הצעיר", "השומר הדתי" ו"הנוער הציוני" קיימו חוות וקיבוצי הכשרה בבנדין ובקרבתה (סלבקוב), שבהם עברו הכשרה מאות חלוצים שעלו לארץ ישראל ומהם שהקימו ישובים וקיבוצים בארץ, או שסייעו להקמתם, דוגמת כפר עציון, טירת צבי, תל יצחק, משמר השרון ועוד.
יהודי בנדין היו בין ראשוני העלייה השלישית והתיישבו בקיבוצים כמו דגניה, עין חרוד ועוד. ב-12 בדצמבר 1918 הגיעו ליפו כמה חלוצים מבנדין, חלקם השתתף בהגנה על תל חי יחד עם טרומפלדור. בסוף שנות ה-30 לקחו חלק בהקמת יישובי "חומה ומגדל", כמו חניתה ועוד. יהודי זגלמביה ובכללם יהודי בנדין נמנו בין לוחמי ונופלי מלחמות ישראל.
חיי הקהילה בבנדין, בשנים שבין שתי מלחמות העולם, היו תוססים בפעילות תרבותית, דתית וציבורית. אלפי חסידים התפללו ולמדו בעשרות "שטיבלעך" ובתי מדרש. בעיר התנוסס בית כנסת מפואר, שנשרף מיד לאחר כניסת הגרמנים ובתוכו עשרות יהודים. אלפי תלמידים יהודים למדו בבתי ספר יהודיים, ביניהם הגימנסיה שהוקמה ע"י התעשיין היהודי הנודע, שמעון פירסטנברג, בי"ס מזרחי, תלמוד תורה "ייסודי התורה" של אגודת ישראל, "תרבות" ורבים אחרים. פעלו בה אגודות ספורט ותרבות של "הכח" ו"מכבי", עיתונות יהודית יצאה לאור בבנדין והגדול והחשוב שבהם העיתון "זגלמביה צייטונג".
בנדין הייתה ידועה כעיר של תלמידי חכמים ולמדנים ששמם נודע ברחבי פולין ותפוצת ישראל: הרב יששכר דב גראוברד, מחבר שו"ת "דבר יששכר", האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מייסד חסידות סוכטשוב, שנודע בחיבורו "אבני נזר" ו"אגלי טל", הגאון רבי צבי פרומר , הרב צבי חנוך לוין, אביו של ר' יצחק מאיר לוין, שר הסעד הראשון של מדינת ישראל (30 January 1893 – 7 August 1971).
בימי שואה ופקודה
בנדין נכבשה בימים הראשונים לכיבוש פולין ב-4 בספטמבר 1939. בשנות הכיבוש הראשונות "נהנו" יהודי בנדין כמו רוב ערי זגלמביה מתנאים נוחים יותר מאשר חבלי פולין האחרים, כיוון שאזור זגלמביה סופח לגרמניה. בחדשי המלחמה הראשונים הוטלו על יהודי האזור צווים וגזירות רבות, שכללו קנסות כבדים של זהב וכסף, ענידת טלאי צהוב, הגבלות תנועה, מעצר צעירים יהודים שנשלחו למחנות לעבודת כפיה והקמת "שופים" (בתי מלאכה) בהם הועסקו אלפי פועלים יהודים לצרכי משק המלחמה הגרמני.
במאי 1942 השתנה המצב לחלוטין והחלה ההשמדה השיטתית. גל הגירושים הראשון מבנדין לאושוויץ כלל בעיקר: נכים, חולים, זקנים ובעלי משפחות גדולות. בין מאי ליולי 1942 חוסלו גם רוב הקהילות הקטנות באזור. יהודי העיירות הללו נחשבו לבלתי פרודוקטיביים ושולחו לאושוויץ. צעירי העיירות נתפסו ושולחו לעבודות כפייה ואחרים הועסקו ב"שופים" בערים הגדולות.
הגירוש האחרון של יהודים "בלתי יעילים" היה ב-22 ביוני 1942 ובוצע באכזריות רבה בידי קלגסי הס.ס.. מאות נרצחו במהלך הגירוש עצמו ואלפים, בהם ילדים רבים, נשלחו ברכבות לאושוויץ. רבים קפצו מהקרונות, אולם רובם נקטלו במקלעי הגרמנים.
בקיץ 1942 הגיע מרדכי אנילביץ' מגטו ורשה לזגלמביה ושהה בה שבועיים. בהשפעתו נוסדה קבוצת המגן הראשונה ששמה היה "לקרב". קבוצות נוספות של מחתרת פעלו אף הן תוך עימותים עם ה"יודנראט", בניסיונות הצלה שונים ובהשגת נשק, ללא הצלחה רבה.
בתחילת 1943 רוכזו כל היהודים שנותרו מבנדין וסוסנוביץ. אז החלו הגרמנים בשלב האחרון של "הפתרון הסופי". בינואר אותה שנה הוכנסו אלפי יהודי האזור לגטאות בפרברים, קמיונקה ושרודולה. הם שוכנו בתנאים קשים ובצפיפות רבה. גם יהודי העיירות הסמוכות הועברו לגטאות אלו.
במוצאי שבת, ה- 31 ביולי הוקפו גטאות קמיונקה ושרודולה ע"י כ- 1,000 שוטרים וחיילים גרמנים. היהודים שכבר ראו את החיסולים הקודמים התכוננו מראש והסתתרו בבונקרים שהוכנו מבעוד מועד.
ב-1 באוגוסט 1943הונחתה המכה האחרונה על הגטאות בקמיונקה ובשרודולה. לימים תיאר דוד ליור, בספרו "עיר המתים", את אשר אירע באותם ימים: "בשעה 02:30 לפנות בוקר הבחין שכני משה בתנועה גדולה בסביבות קמיונקה. הערתי את משפחתי ועד מהרה עזבנו את דירתנו וירדנו לבונקר, שהכניסה אליו הייתה דרך ארון מוסווה והאוויר מגיע דרך שני צינורות עבים היוצאים אל הגן ומכוסים בערימת אבנים. לקחנו עימנו מעט מזון ומים. בשעה ארבע לפנות בוקר שמענו את היריות הראשונות. מישהו, ככל הנראה ניסה לפרוץ החוצה. כל עוד נמשך הלילה פחדו הגרמנים להיכנס לתחומי הגטו ורק עם שחר שמענו את צעקותיהם: 'יודען ראוס', מלווה ביריות. עם קרדומים ומוטות ברזל הסתערו הגרמנים על הבתים ופרצו חלונות ודלתות, זעקות הנשים ובכי הילדים והגברים המוכים מגיעים עד לב השמים מתמזגים ברעש זגוגיות מתנפצים ויריות הגרמנים... הפוגורום נמשך כל היום".
כל אותו היום ובימים שלאחריו שמעו המסתתרים בבונקר את צעקות הגרמנים שלא הצליחו לגלות את הכניסה למסתור. מה שנותר להם היה לשדוד את החפצים שנשארו בדירות. כעבור מספר ימים כאשר אזלו הלחם והמים עלו המסתתרים לדירותיהם שם התגלתה לעיניהם תמונת ההרס והחורבן שזרעו הגרמנים. לנוכח המצב החליטו להסגיר עצמם והצטרפו לאלפי היהודים שגורשו באותם ימים נוראים לאושוויץ באכזריות רבה.
2,000 יהודי בנדין ו-1,800 יהודי סוסנוביץ נרצחו בעת הגירוש. היו שהתנגדו עם נשק ביד. חלקם היו חברי המחתרת היהודית שהתארגנה בבנדין, סוסנוביץ והסביבה בתחילת הכיבוש. חבריה היו מתנועות הנוער: "דרור", "גורדוניה", "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" ו"השומר הדתי".
לקראת הגירושים הוחל בהקמת בונקרים שצוידו במעט נשק. בבונקרים של השומר הצעיר וכן של קיבוץ דרור וגורדוניה הוכנו תוכניות נועזות, כגון הקפת הגטו בחגורות מוקשים, כדי לחסל את הגרמנים עם כניסתם לגטאות. אך התכניות לא יצאו אל הפועל. עם זאת היו מקרים של הקרבה, יהודים הסתערו על שוטרים וחיילים גרמנים במקלות, אבנים וסכינים, אך לא יכלו לעמוד בפני הנאצים שעלו עליהם במספרם ובנשק שעמד לרשותם.
ביום הרביעי לגירוש התקרבו שני גרמנים לחלון הבונקר בו הסתתרו חברי קיבוץ "דרור" בבנדין. אחד החברים, ברוך גפטק, בחשבו שהבונקר התגלה, פתח באש על הגרמנים שהתקרבו לשם והרג אותם. מצור הוטל על הבית והגרמנים המטירו עליו אש כבדה. החברים השיבו באש אך יריות הגרמנים הציתו את החלונות והרצפה. החברים המשיכו להתנגד. הגרמנים נאלצו להזעיק את מכבי האש שהציפו את הבונקר במים. אחר כך ציוו על השוטרים היהודיים להוציא את גוויות החברים. פרומקה פלוטניצקה כשאקדח בידה, פרפרה בין חיים למוות. היא ניסתה להתרומם ולומר משהו אך הגרמני רמס אותה במגפיו.
דוד ליור סיפר כי הגרמנים לא העזו להתקרב לבונקרים, "ונראה כי הבונקרים עלו להם בקרונות דמים לא מעטים. אולם לא היו בידנו נשק, אלא מעט אקדוחים. הפולנים לא עזרו לנו ולעולם לא נסלח להם על כך. אילו היה בידנו נשק רב יותר כי אז הייתה התנגדות רבה יותר לצוררים הגרמנים. עם זאת, לצערנו, חסרים אנו את הפרטים על מקרי ההתגוננות וההקרבה. המתים לקחו עמם לקבר את מות הגבורה והייאוש שלהם".
עשרה ימים נמשך חיסול גטאות קמיונקה ושרודולה עד ה- 10 באוגוסט, תשעה באב תש"ג. המצוד אחר אחרוני היהודים המסתתרים נמשך עוד כשבועיים וחצי, הרבה מעבר לתכנון המקורי. הגרמנים התקשו לגלות את הבונקרים ומדי יום נתגלו חדשים, עד שהצליחו לגלות את האחרון ולהרוג את היהודים שהסתתרו בו.
רק קבוצות קטנות של צעירים יהודים הושארו ע"י הגרמנים לנקות את הגטאות ולאסוף את הגוויות הרבות שנרצחו בזמן הגירוש.
בתשעה באב, יום חורבן ירושלים, תמה מסכת חייה של קהילת בנדין "ירושלים דזגלמביה".
[1]זגלמביה, פירושו בפולנית "ממעמקים"
(30 January 1893 – 7 August 1971)
