ארבעת אלפים שבע מאות וארבע עשר תצלומים
הייתה בכך משום תרומה משמעותית למשימה החשובה של חשיפת הפנים והשמות של קרבנות השואה ולמילוי הציווי של "לכל איש יש שם".
ארבעת אלפים שבע מאות וארבע עשר תצלומים פרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי של אריה בן טוב:
"ובחלומי אני שומע את קולה של אמי"
להלן הסיפור המלא אודות הבאת 4,714 התצלומים:
בסתיו 1980 נסעתי לפולין להשתתף בוועידה בינלאומית שעניינה אושוויץ. נושא בעל חשיבות כשלעצמו. אולם, הדבר החשוב שקרה לי באותה נסיעה היה, שבשובי ארצה נשאתי איתי ארבעת אלפים שבע מאות וארבע עשר תצלומי-פספורט של יהודי בנדין. ביניהם הייתה גם תמונתו של אחי הקטן ישרוליק.
את התצלומים המקוריים מסרתי לארכיון יד ושם והעתקים שלהם, כשהם מסודרים בעשרות אלבומים לפי סדר הא' ב' של שמותיהם, נמצאים על מדף בחדר עבודתי. הם נלווים אליי, הם עוטפים אותי. רוחם, ארשה לעצמי להפליג, נמצאת בתוכי עד אין להפריד. כך נראו יהודי עירי בטרם...
ראשיתו של סיפור המעשה בשנת 1979 כאשר הגיעה למשרדי גברת בשם רישא מסלובסקה, יהודיה מפולין, ששרדה תוך התחזות לפולניה. שמעתי ממנה על אוצר תצלומים, שעבר כמה גילגולים.
בשנת 1945, סמוך לגמר המלחמה, הוקמה בלודז' "ועדה יהודית היסטורית", בהנהגתו של ד"ר פיליפ פרידמן ובהשתתפות היסטוריונים נוספים. אותה רישא מסלובסקה ארגנה בשביל הוועדה הזאת סניף שיטפל במחוז זגלמביה. מקום מושבה היה בקטוביץ ועבודתה הייתה, בדומה לעבודות הסניפים האחרים, איסוף מסמכים, תצלומים, רשימות וכל חומר תיעודי אחר המתעד את אשר עבר על היהודים במלחמה.
אז חיפשו הוכחות וראיות נגד מבצעי הפשעים. ומעשה בפולקסדויטשה אחד בשם גלבס, שהועלו נגדו האשמות בפשעי מלחמה. כדי להימחק מרשימת הפושעים, החליט לבוא אל סניף המכון ההיסטורי בקטוביץ ולמסור לידיה של הגברת מסלובסקה תיבה ובה למעלה מארבעת אלפים תצלומים. בעשותו את הצעד הזה, קיווה שיקבל אישור שהוא נקי מהאשמות וששמו ימחק מהרשימה. הוא סיפר שבזמן המלחמה עזר ליהודים ואילו את התמונות מצא במשרד שננטש על ידי הגרמנים שנסו על נפשם בבהלה.
הסתבר שגלבס זה נמנה על אותם פולקסדויטשה ששיתפו פעולה עם הכובשים, אך לא בצעו בשטח מעשים מפלילים. לאנשים כגון אלה החליטו השלטונות החדשים של פולין המשוחררת, להעניק רהביליטציה, תוך מגבלות מסוימות:
הם נכללו ב"רשימה מס' 2" (בעוד שב"רשימה מס' 1" נכללו פושעי המלחמה המובהקים) ועל כל מסמך שלהם הטביעו בחותם את העובדה ש"נושא המסמך נמצא ב"רשימה מס' 2". הדבר הפריע לגלבס, הן בחייו החברתיים והן במסחר שעסק בו, ואת הכתם הזה ביקש להסיר. הוא חשב, שאם יביא את אוצר התצלומים הזה ליהודים, יקבל את הלגיטימציה שכה נכסף לה.
כך נודע, שהפורטרטים (תצלומי פספורט) עצמם, נמסרו על ידי היהודים לגרמנים בימי הגטו. הדבר נעשה כביכול כדי לקבל כרטיס-עבודה. כידוע, היהודים רומו ונשלחו למחנות ואילו הגרמנים שמרו על התמונות (אולי כדי לתעד את מעשיהם במלחמה). בגלל המנוסה המבוהלת שלהם לא עלה בידם להשמיד את כל הראיות על מעלליהם, והתיבה על ארבעת אלפי התצלומים נותרה.
האמת היא, ככל הנראה, שלא כפי שהוא סיפר (שעזר ליהודים בזמן המלחמה), אלא שבדרך כלשהיא נקלע למשרד הגרמני, חיטט ומצא שם את התיבה. הוא שמר על התמונות וחכך בדעתו איזו תועלת הן תוכלנה להביא לו, עד שעלה בראשו הרעיון לזכות, באמצעותן, באישור שידיח את הכתם שדבק בו. ואמנם, גלבס קיבל את האישור בחתימת הוועדה ההיסטורית היהודית בקטוביץ.
קודם שהמשרד בקטוביץ נסגר (הפעילות כולה הועברה למכון ההיסטורי היהודי בווארשה), עלה הרעיון להציג את התצלומים בתערוכה פומבית. כדי שאנשים יוכלו לבוא ולנסות לזהות מי מקרוביהם. אולם הרעיון לא יצא אל הפועל ובמלאת תשע שנים לפרוץ המלחמה (1.9.1948) מסרה הגברת מסלובסקה את התיבה עם התצלומים לפיקדון לוועד היהודי ההיסטורי בווארשה. היא התנתה את המסירה בכך, שבכל רגע שתמצא אותו לנכון תוכל לקבלה בחזרה.
כך נותרו התמונות בארכיון עד שנת 1957. באותה שנה נסעה הגברת מסלובסקה לווארשה וביקשה, קודם עלייתה ארצה, שהפיקדון יוחזר לידיה. אך כאן נכונה לה אכזבה, האחראים על הארכיון סירבו להוציאו מידם. מה שכן הבטיחו לה - שאם תחפוץ בכך, תוכל לעשות מהתצלומים רפרודוקציות, ואילו המקור הינו נחלת המכון ההיסטורי, כך טענו.
האישה, שלא היה בידה להוציא את הסכום הנדרש לכך (אז, 7,500 זלוטי) עלתה לישראל בלי התמונות. מהארץ ניסתה, אף בתקופות שבהם היחסים בין פולין וישראל היו מנותקים, לעניין מוסדות ואנשים, אך בלא הצלחה. ברוב ייאושה כתבה מכתב למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים הפולנית (היינו, המפלגה הקומוניסטית). את המענה קיבלה מפוקס, מנהל אותו מכון, שטען שכלל אין בנמצא תיבה עם תצלומים כאלה. האכזבה והשקר לא ריפו את ידיה. בשיחה עם עורך העיתון בשפה הפולנית שראה אור בתל-אביב, הוא הציע לה לפנות אליי. וכך קרה, שבשנת 1979, היא הופיעה במשרדי. האזנתי לסיפורה ונדלקתי על העניין.
בסמיכות זמנים נסעתי לארצות הברית לוועידת הארגון הבינלאומי I.B.C (International Biographical Center) שבה לוקחים חלק אנשים בני גזעים שונים, ממגוון ארצות ובעלי מקצועות שונים. הארגון עורך מפגשים שנתיים, כל פעם במדינה אחרת, ובהם משוחחים על דא ועל הא: מין שעשוע אינטלקטואלי. התכוונתי לנצל את שהותי במקום למפגש עם מר זיגמונד שטרוכליץ, מיוצאי זגלמביה ופעיל בארגוניה, שהיה חבר בוועדה המיוחדת שמינה הנשיא קרטר להנצחת השואה. לקחתי איתי כמה מסמכים שקיבלתי מידיה של הגברת מסלובסקה והתכוונתי למוסרם לידו כיוון שידעתי שהוא אמור לבקר בפולין. למרבה צערי, לא הצלחתי לפגוש בו וממילא הנושא כלל לא עלה על הפרק. בשובי ארצה הרצתי אליו מכתב ובו פירטתי את הנושא: ביקשתי שיראה בהשגת התמונות משימה ממשימותיו, אך לא נעניתי. גם כשפניתי לעזרת יד ושם נאמר לי שידי המוסד כבולות מלטפל בדבר.
החלטתי להתחיל לפעול בכוחותיי שלי: הטלתי על עצמי משימה – להשיג את התצלומים. כשנודע לי שבסתיו 1980 אמורה להתקיים ועידה בינלאומית לענייני אושוויץ, נפתחה בפני דלת. ביררתי את האפשרויות שאצטרף למשלחת הישראלית בראשותו של סטיפן גראייק. נסעתי – וחזרתי עם התמונות.
לא כדאי להיכנס לכל הפרטים. אספר רק זאת, שכאשר הגעתי לפולין דבקתי במשימה. הלכתי למכון היהודי ההיסטורי בלוויית חבר מהמשלחת הישראלית, כי הבינותי שלא טוב שאהיה לבד באירוע כזה. לאחר שהוברר לאנשי המכון מה אני מבקש, הלכו להתייעץ, ופתאום-מושיטים לי חבילה ארוזה בנייר צהוב ובתוכה חבילות קטנות הקשורות בחוטים מתפוררים. לא נזקקנו אפילו למספריים כדי לשחרר את התמונות מהחוטים. במשך שלושים וחמש השנים שעברו מאז, הן היו כאן, מונחות בפינה מבלי שמישהו נגע בהן, אפילו את האבק לא הסירו. לא ידעתי אם עליי לפרוץ בבכי, או אולי לצחוק. המראה שנגלה לעיניי, בעת שנגעתי באריזות, אותן אריזות ואותו נייר שהגברת מסלובסקה ארזה אותן בהם, המם אותי. הייתי נרעש עד עמקי נשמתי. מיששתי את החבילות, אחוז בולמוס החזקתי בהן, חיפשתי בצידן האחורי, שם היו רשומים שמו ופרטיו האישיים של המצולם.
כשהחזקתי בידיי את התצלומים, עלו לנגד עיניי כל אותם אלפי בני האדם, היהודים: צעירות וצעירים, מהם חבריי מהגימנסיה, מהתנועה, סבים וסבתות, ילדים קטנים. אפשר לראות איזה יופי של נוער זה היה, איזו יהדות חזקה. ריבונו של עולם, איך היה אפשר להשמיד, לקחת ולשרוף אותם?
בשבילי זו הייתה מעין תחיית מתים – נשקפו אליי בעלים ונשים, זקנים וצעירים, ילדות וילדים, בעלי מבט חד ודהויי מבט, לזה חיוך הנשפך על שפתיו וזה עצור, זה נבוך וזה מביט כאילו העולם פרוש לפניו. כל אדם – עולם מלא, ואני נגעתי במשפחות, בשבטים, בכל כך הרבה עולמות.
ישבתי שעות ארוכות והתמונות עברו נגד עיניי. ראיתי קהילה שלמה, יהדות לכל גווניה. תמונות תמונות תמונות. התמונות היו מסודרות לפי א' ב'. ביקשתי מחברי שיחפש באות ה' – הסנברג.
האח, ישראל הסנברג
נמנעתי מלעשות זאת בעצמי, פחדתי מההשפעה הנפשית שתהיה עליי אם לפתע אחזיק תמונה של מישהו ממשפחתי. חששתי מזעזוע. לאחר דקות ספורות, חברי פונה אליי: "אריה, זה מישהו משלך? " ומציג בפניי תמונת ילד. מהתמונה ניבטו אליי עיניו של אחי ישרוליק, נער כבן 15-16. הוכיתי הלם, ולרגע התאבנתי. מכל בני משפחתי היה לגבי ישרוליק היחיד בגדר נעלם, הוא היה האחרון שציפיתי למצוא את תמונתו. מבטי נעצר על פניו, כאילו הוא מופיע, כשם שנשמעת דפיקה בדלת ומישהו נכנס עוד לפני שקיבל רשות. הוא הלך מאיתנו עוד ב-41' ולא הותיר מזכרת. והנה יש לי את תמונתו ובגבה רשומים בגרמנית הפרטים שלו. כלל לא ידעתי שאחי ידע גרמנית, ואולי לא זכרתי. קראתי:הסנברג ישראל בנדסבורג (בנדין), קטוביצה, שטראסה מלאחובסקה, יליד 25.6.1925
עמדתי להתמוטט.
"אריה, אריה," לחש לי חברי בראותו את פניי החיוורות.
אמרתי בליבי: אינך זז מכאן בלי התמונה ותחבתי אותה לכיסי (עדיין לא ידעתי אם אקבל רשות להוציא מפולין את כל התצלומים). לאחר הרהור נוסף, מילאתי את כיסיי בתצלומים נוספים. כך, מכל בני משפחתי מצאתי רק את תמונת אחי הצעיר ישרוליק. התמלאתי צער שאין שיעור לו, כאילו שוב הם נלקחו ממני.
ביקשתי להישאר לבד, להתייחד עם בני עירי בלי נוכחות זרים. כך עמדתי עד שניגש אליי אחד מאנשי המכון, קומוניסט מוצהר. הוא קרב אליי והשפיל את עיניו. כאילו כדי לצאת מהמבוכה, התחלתי להסביר לו את פרשת התצלומים. היה ניכר עליי שאני מתרגש, חשתי את הרעד בקולי. הבהרתי לו כי מקומם של התצלומים הללו הוא בישראל. אף כי לא הגיב בהתלהבות לרעיון, נודע לי לאחר מכן, שהיה לו חלק במתן האישור להוצאתן והוא שקישר ביני לבין מנכ"ל משרד הדתות. אין ספק שהתנהגותי ודבקותי השפיעו עליו.
בינתיים, ביקשתי קופסאות כדי לארוז בהן את התצלומים: אחת המזכירות עזרה לי בכך.
במשך שש–עשרה השעות הבאות, מועד צאתנו את פולין, נעשתה פעולה אינטנסיבית, שהוכתרה בהצלחה. פניתי לגורמים שונים שעשויים לסייע ולבסוף, באמצעות סטיפן גרייק, מצאתי את הדרך אל הרשות המוסמכת במשרד הדתות, המופקדת גם על העניינים היהודיים. סודרה לי פגישה עם מר דושניק, מנכ"ל המשרד. כשהתיישבתי מולו הוצאתי מכיסי את תמונתו של אחי והושטתי אותה לעברו. הוא התבונן ארוכות בתמונת הפספורט הקטנה.
אמרתי לו: "הנער הנחמד הזה שהושמד על ידי הגרמנים, הוא אחי".
המנכ"ל הבין שיש לי איזושהי כוונה, ושאלני במה יוכל להועיל לי. הסברתי לו, שאני זקוק לאישור בכתב מרשות מוסמכת המתירה לי להוציא את התצלומים מפולין. להפתעתי, נשאלתי כיצד צריך האישור להיות מנוסח.
בנפש חפצה הכתבתי למזכירה את הנוסח:
הנני לאשר בזאת, כי אריה בן-טוב, אזרח ישראלי, מוציא מפולין תמונות פספורט של יהודים מבנדין, אשר נספו במחנות הריכוז. התמונות נמסרו כפיקדון למכון ההיסטורי היהודי בווארשה. את האישור הנני מוציא לשם הצגתו לרשויות ביקורת הגבולות והמכס הפולניים.
על החתום : טדאוש דושיק.
עד שהמכתב הודפס, ניצלתי את הזמן לתאר באוזניו את מצבו העגום של בית הקברות היהודי בבנדין. בו ברגע הרים דושיק טלפון לאחד המזכירים של המפלגה הקומוניסטית בזגלמביה והורה לו לגדר את בית הקברות היהודי. הודיתי לו על ההבנה שגילה.
הטיסה הביתה לא הייתה ישירה. נאלצתי לעשות חניית ביניים בפרנקפורט. השתכנתי בבית מלון צנוע. את הלילה הקדשתי להתייחדות ולסידור התצלומים. הנחתי אותם שורות שורות על המיטה. בחנתי בעיון את שמות האנשים. מדי פעם נתקלתי בשם מוכר ונרעדתי. לא יכולתי להירדם – הלילה ההוא נחתם בי כ"ליל התמונות".
למחרת רכשתי אלבומים, כדי לסדר בהם את אוצר התצלומים (מה שאמנם עשיתי לאחר שובי הביתה). רק נודע הדבר ומייד עטו עליי אנשי התקשורת, כמו גם יוצאי זגלמביה (ובראש וראשונה יוצאי בנדין). הידיעה עוררה הד גדול. אביא מספר דוגמאות. כתבת העיתון הפולני המקומי "נוביני קורייר" הסופרת והעיתונאית אנה צ'ביאקובסקה (גם היא ניצולת שואה), הביאה איתה את רישא מסלובסקה.
"הידיעה על הצלחתו של יו"ר ארגון יוצאי זגלמביה בעולם להשיג מהשלטונות הפולניים את התמונות, עוררה סקרנות רבה בארץ," כתבה הכתבת אנה צ'ביאקובסקה והוסיפה, "לנו, יהודי פולין, נוגע העניין במיוחד, היות והצלחתו של מפעל זה מהווה נקודת שיא במאמציה של רישא, שפועלת זה זמן רב כדי להביא ארצה את התמונות ... שתינו הלכנו אל עו"ד בן טוב למשרד. עת ניצבנו מול התמונות, מעיניה של רישא זלגו דמעות, ברעד ובעדינות מדהימה כאילו כדי להיווכח שאכן זו מציאות, מיששו ידיה כל תמונה ותמונה ובקול חלוש אמרה: "כל כך התאמצתי (כדי להגיע) לרגע הגדול הזה... עתה הושגה משימת חיי... " ועוד כתבה העיתונאית מפי רישא: "זה היה רעיון מוצלח ביותר למסור את הטיפול לידיו של עו"ד בן טוב, הוא לקח את הדבר ברצינות הידועה שלו והחל מיד פועל בנושא... הוא הצליח להשיג את התמונות ובאישיותו הגדולה אפילו הצליח להשיג רישיון להוציאן מפולין."
לגביי, כמו לגבי רישא, כמו לדידם של יוצאי בנדין וזגלמביה – ואולי אף לדידם של כל יוצאי פולין- אין מדובר ב"חומר תיעודי" העשוי לשמש את ההיסטוריונים ושכמותם: לגבינו מדובר בעולם כפי שהיה, במעין "תחיית מתים". לעיניינו פנים אהובות ויקרות. אני יודע שכמה מיוצאי עירי הדליקו, בהיוודע להם על התמונות, נרות נשמה. לא, לא שכחנו אתכם, ולא נשכח אתכם, כאילו לחשתי לאנשים שמעבר לתמונות. קל היה לנחש, שרק מעטים מהם שרדו, ולא נודע לי על מי מהם שהצליח להיזכר באילו נסיבות מסר את תמונתו לגרמנים.
השגתן והבאתן של התמונות אכן הייתה פרק חשוב בחיי. שוב זכרתי את אותם רגעים בחודש מאי 1943 שעה שקיבלתי את הדרכון של הונדוראס, ואת דברי אמי: "שלפחות אחד מאיתנו יישאר בחיים, כדי לספר מה שקרה."
זכיתי לכיסוי בכל אמצעי התקשורת, רואיינתי בגל"צ ונכתבו כתבות למכביר. הוזמנתי להרצאות. תגובה מיוחדת קיבלתי מאחד מיוצאי בנדין, איש אקדמיה: "אני מודה לך על התמונות של יהודי בנדין, שביניהן מצאתי הרבה תמונות מבני משפחתי, שנשמדו על ידי הצורר הנאצי." הוא ניצל את ההזדמנות וכתב לי על שתי פגישות שהיו לו עם אביו ז"ל.
אני סבור שהטיפול ב 4,714 התצלומים הללו הם מפעל חיים בפני עצמו.
כאשר הצגתי את האלבומים על התצלומים בפני ראש הממשלה דאז, מר מנחם בגין, הוא היה מאוד נרגש ואמר: "ראיתי הרבה מסמכים מתקופת השואה, אבל מעולם לא ראיתי עדות על חיי יהודים שנעקרו משורשיהם באכזריות כזאת".
להלן קישור ל- 4,714 תצלומים :
4,714 תצלומים
