מנחם ליאור - קורות חיים
המשפחה הייתה חרדית והשתייכה לחסידות הגדולה "גור". הורי היו דור ראשון, אשר נדבק בחיידק הציונות והסוציאליזם ובאווירה זו גדלתי. בילדותי למדתי בית ספר "מזרחי"
עם פרוץ מלחמת עולם השנייה, ב- 1 בספטמבר, 1939, נשלחתי הרחק מהגבול הגרמני לעיר מחוז קילצה. רק לאחר כחודש חזרתי לבנדין עיר מולדתי. עם כניסתם שרפו הגרמנים את בית הכנסת על 65 יהודים שהיו בו. הוטלו גזרות על היהודים, חויבנו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול על השרוול. בשלב מאוחר יותר הוחלף הסרט בטלאי צהוב.
במסגרת הגזרות נסגרו בתי הספר והספריות ונאסרה כל פעילות תרבותית. למרות האיסורים פעלו תנועות נוער במחתרת . אני השתייכתי לתנועת "גורדוניה", תנועה ציונית סוציאליסטית אשר חינך אהבת ארץ ישראל ועליה.
אבי, דוד ליור היה ממנהיגי המחתרת החלוצית בבנדין. בהשפעתו לקחתי חלק בפעילות המחתרת, זאת למרות גילי הצעיר. על פעילותי זו העניקה לי ממשלת ישראל את "אות הלוחם בנאצים"
ב- 12 באוגוסט, 1942 רכזו הנאצים את כל יהודי בנדין למגרש שבקמיונקה והתחילה הסלקציה. שפר מזלנו, שלי והורי ונותרנו בבנדין .
בינואר 1943 החלו הגרמנים בהקמת הגטו, ותוך חודשיים רוכזו כל יהודי בנדין בגיטאות "שרודולה" ו"קמיונקה".
ב- 22 ביוני, 1943 נערך שוב גירוש (אקציה) גם בתום פעולה זו נשארתי בבנדין יחד עם הוריי.
באוגוסט 1943 החלו הגרמנים בגירוש טוטלי ולחיסול מוחלט של יהדות בנדין. אני והורי הסתתרנו בבונקר תת קרקעי במשך שבוע ימים. רק כשאזלו המזון והמים יצאנו מהבונקר ונתפסנו על ידי הגרמנים. נשלחנו לגטו "קמיונקה" שם רוכזו כל היהודים שנתפסו על מנת להעבירם להשמדה באושויץ. עקב תושייה שלי ובפרט של אמי הצלחנו להתגנב שלושתנו ולהגיע למחנה עבודה שבגטו.
במחנה העבודה נוצר קשר עם קבוצת חברים, אשר הסתתרו בצד הארי. בדצמבר 1943 הם עזרו לי ולהורי לברוח מהמחנה ולהסתתר בצד הארי. היינו מודעים לסכנה שאם נתגלה על ידי הגרמנים נושמד, ולכן חפשנו דרכים לברוח מפולין. מצאנו נתיב בריחה לסלובקיה.
בינואר 1944 החלנו בבריחה, יצאנו מהכפר קורבילוב, שלמרגלי הרי הבסקידים, לסלובקיה. מעבר הגבול היה כרוך בטיפוס לפסגת הר ליפסקו בגובה 1,500 מטר בחשיכה, בקור עז ובשלג עמוק. מהפסגה אספו אותנו מבריחים סלובקים והעבירו לעיר סויטי ליפטובסקי מיקולש, שם עדיין פעלה תנועה ציונית.
מסלובקיה הברחנו גבול להונגריה, ובסוף ינואר הגענו לבודפשט. ב- 19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, ומיד ברחנו לבוקרשט שברומניה. יצוין, כי את כל הדרך הזו עשיתי יחד עם הורי.
בבוקרשט פנינו ל"משרד ארץ ישראל ", אשר עסק בקבלת סרטיפיקטים לצורך עליה לארץ ישראל. אבי הצליח ליצור קשר ישיר עם נציג הסוכנות היהודית בקושטא שבטורקיה ושכנע אותו לתת לאלתר אשרות לכל הניצולים שהגיעו מפולניה.
ביולי 1944 הפלגנו באנייה "קזבק" מנמל קונסטנצה שברומניה לאיסטנבול, משם בלווי חיילים בריטים ברכבת משא לארץ ישראל. חצינו את כל טורקיה, סוריה ולבנון עד לחיפה, משם באוטובוסים למחנה עתלית. ב- 17 ביולי, 1944 הסתיימה האודיסיאה שארכה חצי שנה. תמו תלאותינו. התחיל פרק חדש בחיינו קליטה והתבססות בארץ ישראל.
1944 מעתלית לתל אביב ומשם הגעתי למשמר השרון למסגרת "עליית הנוער". הצטרפתי ל"הגנה",
יוני 1946 ב"שבת השחורה", נעצרתי בידי הבריטים ונשלחתי למעצר בן 45 יום בלטרון וברפיח.
1947 -1949 חבר בגרעין בקיבוץ מעלה החמישה, שם לקחתי חלק בליווי שיירות בדרך לירושלים, בקרבות על עיר
העתיקה ובהדיפת ההתקפות של הערבים על הקיבוץ.
1949 -1950 עליתי להתיישבות חדשה בפוריה.
1950 -1974 גיוס לצה"ל ושירות קבע בחיל האוויר. השתחררתי בדרגת אל"מ.
1974 בוגר תוכנית לקידום מנהלים באוניברסיטת תל אביב.
1975 -1977 סמנכ"ל לכספים באוניברסיטת ת"א.
1977 -1980 סמנכ"ל לכספים וכוח אדם בחברות התעופה ק.א.ל ואל–על.
1980 -1993 משנה לגזבר עירית תל אביב ומבקר העירייה.
החל מ-17.9.2014 יו"ר ארגון יוצאי זגלמביה בישראל
פעילות ציבורית: יו"ר ועד גזברי האוניברסיטאות, יו"ר עמותת קשת אגודה למען הקשיש בת"א, יו"ר ארגון מבקרי העיריות, יו"ר וועדת ביקורת עמותת חיל האוויר, חבר מועצת צוות וחבר בוועדת הכספים, חבר מועצה באגודה למען החייל וחבר בוועדת הכספים, חבר אגודה בין לאומית למבקרים.
משפחה: נשוי להנקה לבית שולוביץ גם היא ניצולת שואה. אב לשלושה: שמואל,יעל ורן, סב לארבעה: עידן, עמרי, נועם ונדב.
