סלבקוב קהילה יהודית קטנה ויקרה שהייתה ואיננה עוד
מאת: צילה כתריאל
רק האנדרטה ליד גשר נהר הפז'משה (Przemsza) בסלבקוב, מזכירה את התחלת השמדת היהודים, עם כניסת הגרמנים בספטמבר 1939.
הגעתי עם הורי שבועיים לפני פרוץ המלחמה מקטוביץ עיר הולדתי לסלבקוב, עיירה קטנה ותוססת של יהודים. השיקול שלנו היה שאם תפרוץ מלחמה, נהיה עם כל היהודים ביחד, ואם לא, יהיה זה נופש קיצי שהיינו רגילים כל שנה עד אז.
היהודים בסלבקוב גרו בעיקר באזור הככר וסביבתה. רובם התפרנסו ממסחר או עסקו במלאכת יד. עיקר התעסוקה הייתה במפעל למסמרים של האחים שיין, מפעל יהודי ידוע בכל פולין ומחוצה לה.
ב-1 בספטמבר 1939 פרצו הגרמנים את הגבול הפולני והחלה בריחת האוכלוסייה למרכז פולין או מזרחה, במיוחד של יהודים.
גם אבי לקח עמו את אחי הגדול ברנרד והגיע ליד וולברום או זביירצ'ה ושם הקדימו אותם הצבא הגרמני הממוכן והבורחים נאלצו לחזור על עקבותיהם.
אבא שכר עגלון פולני והם הגיעו עד לפני הגשר על נהר הפז'משה בסלבקוב. עמדו שם נערים פולנים יחד עם הגרמנים. הפולנים היו מצביעים על כל יהודי שהגיע לשם והגרמנים ירו בהם והטביעו אותם.פתאום החלו לרגום אותם באבנים מכל הכיוונים.
אבי זירז את העגלון, ובכל זאת חטף העגלון אבן בעין ובקושי הם הגיעו הביתה לסלבקוב. טיפלנו בעגלון שהיה פצוע קשה.
ערב יום כפור. אמי הדליקה נרות, אבי התעטף בטלית והתחיל את תפילת "כל נדרי" עם קול שבור ודמעות החלו לזלוג מעיניו, האדם החזק הזה נשבר.
הוא עבר בנס את הגשר עם אחי. יתר היהודים שהגיעו לשם נורו ונזרקו לנהר.
מאוחר יותר נשלפו הגופות ונקברו בבית הקברות היהודי הישן בסלבקוב. היו עוד ניצולים שהגיעו לסלבקוב בנס.
זה היה תודות למשפחת קורץ – בעלי מאפיה בסלבקוב.
שתי בנות המשפחה סכנו את חייהן ונעמדו במרחק לפני הגשר, וכאשר זיהו יהודים חוזרים עצרו אותם, הזהירו והעבירו בדרך עוקפת את הגשר בשלום.
כמו כן היו פונים לאסתר ויחיאל קורץ שבבקשה להלוואה כספית והם מעולם לא סרבו לתת. וכאשר בקשתי להחזיר את החוב "כעסה" עלי אסתר קורץ באומרה: אינני זקוקה עדיין לכסף. היא נתנה לי שוב את ההלוואה בתוספת ככר לחם.
זכורים לי היטב ניסיונות להצלת נפשות באותם הימים. אבי שמואל הופפן ששלט בשפה הגרמנית, נעשה למתווך בין היודנראט בסלבקוב ובין המפקד הגרמני המקומי, והיה מאוד מקובל עליו.
כאשר היה צריך להקים משטרה יהודית מקומית, באופן טבעי אבא קבל דרגות מפקד כדי לשמור על הסדר בסלבקוב.
בשנה האחרונה, כאשר החלו משלוחים של צעירים למחנות עבודה, הייתה המשטרה הגרמנית עוברת בערבים עם רשימה שמית כדי לעצור את המועמדים.
הם צרפו את אבי ומסרו לו עותק של הרשימה כדי שידריך אותם.ברגע שאבי קיבל את הרשימה הוא מיהר הביתה, אמי ואני העתקנו את השמות ורצנו להזהיר את היהודים הרשומים בה.
היו גם מקרים שהסתרנו אצלנו את האנשים, בטוחים שלא יבואו אלינו, כמו את הבן של הרב.
אני זוכרת מקרה שאבי סיפר שהמשטרה הגיעה למשפחת ביאדק Biedak. אבי פתח את החלון וראה שהבן מנסה לברוח דרך החלון, הוא מיהר לסגור את הדלת בחזרה כאילו מישהו דוחף אותה מבפנים, הוא החזיק בה וצעק בגרמנית תפתחו – Aufmachen. בינתיים הבן הצליח לברוח. למחרת המשפחה שלחה לנו סכום כסף גדול, וכאשר ספרנו את זה לאבא, הוא שלח אותי להחזיר את הכסף, למרות שהרעב שלט בביתנו.
מקרה אחר: שכן בשם שופל יוסף הסתתר אצלנו, אב לילד קטן ובעל לאישה בהריון. כאשר המשטרה לא מצאה את הבעל אז לקחו את האישה עם הילד לדולאג [מחנה מעבר] בסוסנוביץ.
שופל החליט להתייצב במשטרה כדי להציל את משפחתו, וזכורה לי הפרידה בין שופל ואבי שהיה צריך להוביל אותו למשטרה. לפני זה שניהם התחבקו ובכו רגעים ארוכים. אבי כאב את זה נורא.
כמה חודשים לפני הגירוש הכללי הגיע צו שכל היהודים מסלבקוב צריכים להתרכז רק ב-2 רחובות צדדיים - ב"גטו". ובמהרה התגשמו כל החששות הכי גרועים. ב
קיץ 1942, לפנות בוקר, גורשנו ממעונינו הדל יחד עם כל היהודים למגרש ענק של מפעל לבירה. החלה סלקציה כללית. מגיל 16 עד 35 לעבודה. היתר ישר להשמדה באושוויץ. ראינו את מוניק מֶרין [מרין היה יו"ר היודנראט המרכזי בסוסנוביץ] בכפפות לבנות מסתודד עם אנשי אס.אס. הוא ניסה לזרז את התהליך.
עמדנו ביחד אמא, אחי ברנרד ויהודה'לה בן ה-8 שהחזיק את ידי בחוזקה כל הזמן. וכל הזמן אמי משכה אותנו אחורה באומרה: נאך א ביסעל מיינע קינדערלאך, לאמיר זיין צוזאמען. נאך א ביסעל, נאך..." [רק עוד קצת ילדיי, בואו נהיה ביחד. רק עוד קצת.. רק...]
ב- 8 במאי השתחררתי ממחנה ריכוז בתור יתומה לבד... לבד... אבי שניסה להציל את אמי ואחי הקטן מקרנות המוות ולא הצליח, הצטרף אליהם ברגע האחרון בקפיצה באומרו: "היא אשה חלשה עם ילד קטן. אני חייב להיות איתם", וזרק את התרמיל מעל גבו.
הקומנדט הגרמני שהיה נוכח במקום השמיע הערה:Das ist ein Heldischer Jude [זה יהודי אמיץ]. כך סיפר לנו ישראל זקס מסטשימישיץ ועוד אחרים שנשארו בחיים ומסרו לאחי ולי את התרמיל של אבא.
קרא עוד על סלבקוב...
